ויהי לעת ערב,עת תשא מבטך השמיימה ותתפעל מאורם של כוכבי השמיים

תפלוט אנחה חרישית ולבך יצבט,מה הטעם בכוכבים שאיני יכול לגעת בהם? תשאל אז בעצב,תתהפך במטתך ותעצום עיניך,חזק מספיק כדי שאורם הנפלא לא יחדור ויוסיף להעציבך;

או לחלופין,תתמלא באושר עילאי:על שמצאת את יעודך בחיים,והוא קרוב מספיק כדי לראותו,אף מצוהר קטן בחדרך. תפלוט אנחה חרישית ולבך יתרחב,ותהיה מאושר.

" 'כשהיו לי הכבשים הייתי מאושר וגרמתי אושר למי שהיה סביבי. עכשיו אני בודד ואמלל. אני עומד להיות מר נפש ולחשוד בבני האדם,כי אדם אחד בגד בי. אני עומד לשנוא את מי שמצא את האוצר שלו כי אני לא מצאתי את שלי.
ואני עומד להחזיק במעט שיש לי כי אני קטן מכדי לחבוק את העולם.'
הוא נזכר בחרב. זה היה מחיר יקר תמורת התבוננות קצרה,אבל הוא באמת לא ראה מימיו דבר דומה לה. ופתאום הבין שהוא יכול להביט על העולם כקרבן מסכן של גנב או כהרפתקן המחפש אוצר. " (מתוך:האלכימאי\פאולו קואלו)

אני הרפתקנית המחפשת אוצר.

הדבר היחידי שחזק מספיק על מנת לקרב או להרחיק מאיתנו את כוכבי השמיים,הוא המחשבה.

אני לא מפחדת לחלום. אני לא מפחדת לחשוב על דבר מה שאין לי,