תמיד אומרים שרק לאחר שהאדם אוהב את עצמו,הוא יהיה נאהב או שהיכולת לאהוב את האחר מגיעה רק אחרי היכולת לאהוב את עצמך

בעבר,הייתי משתדלת לקיים זאת,רק כי זה נאמר כמן אקסיומה שאנשים גדולים וחכמים ממני אמרו וכדאי לקיים כי הם בטח יודעים על מה הם מדברים;כמו שאמרו לי כשהייתי קטנה לא לגעת באש או לא לדבר עם אדם זר.

זה היה נשמע לי הגיוני,חשבתי על העניין שאם אתה אוהב את עצמך,אתה מקרין אהבה עצמית שמושכת אנשים אחרים.

אבל בנוגע למשפט השני תמיד היה לי איזשהו ספק. הרי גם בתקופות שלא אהבתי את עצמי ולא הייתי שלמה עם עצמי אהבתי אנשים אחרים.

האמנם?

השאלה היא מזה לאהוב?

לילד מתנועת הנוער שהתרגשתי לקראת כל יום פעילות רק בגלל שהוא היה שם?

לילד מהשכבה שהפך את תקופת החטיבה למלאת חיים בזכות כמה משפטים בודדים?

לחברה שהערצתי בתקופת התיכון?

הרי בהבטה לאחור חיבבתי את הסובבים אותי אבל אף פעם לא אהבתי אותם באמת. תמיד היה לי איזשהו משהו שהפריע בהם.

רק בשנה האחרונה שבאמת האהבה העצמית עלתה על הפרק ולא מהמקום של להאהב אלא פשוט צמחה מתוכי כשהאדמה הייתה מוכנה.

ואז בעצם הבנתי מהי מהות המשפט הזה.

כשכל אחד מאיתנו נולד הוא קיבל 'חבילה'. רבים נוטים לקרוא לה  "מאזן היתרונות והחסרונות",אך אני מאמינה שהשימוש במושגים אלו הוא שגוי בבסיסו.

הרי מהו יתרון? מהו חיסרון? מילים שאנו נותנים להן את הכוח.

מרץ נחשב ליתרון-עבור אדם העוסק בעבודה או באורח חיים נמרץ

וחיסרון עבור אדם העוסק בעבודה נינוחה.

עור בהיר הוא דוגמא למשהו שיכול להיות יתרון כי הוא צח ויפה,ומצד שני נוטה להשרף ואז הוא יכול להחשב כחסרון.

שיער כהה יכול להחשב כחיסרון עבור נשים המוטרדות מהשיעור,אך יכול לחשב כיתרון עבור אלו המעוניינות להסירו לצמיתות.

ויש עוד אלפי דוגמאות לדברים שנראים לכאורה כיתרונות (לדוגמא:יופי) ושיכולים לעתים להוות חסרונות (נערות רבות סובלות מהצקות כתוצאה ממראה המושך תשומת לב)

כל אלה הן רק דוגמאות לכוח שאנו נותנים למילים יתרון וחיסרון.

אני דוגלת בטענה שהעיקר המבדיל בין האדם לבהמה הוא היכולת לבחור. לעולם לא תראה חתול עומד ליד קערת המים ומתלבט אם לשתות עכשיו או אחר כך.

בידינו הבחירה. והיא דבר נפלא כשלעצמו,אך באותה מידה יכולה להיות הרסנית.

לכל אחד מאיתנו אוסף תכונות שקיבל וכולן מרכיבות אותנו-את האדם השלם עם התכונות השונות שהופכות אותנו למי שאנחנו.

לאהוב את עצמך זה לדעת מה טוב בכל דבר שיש לנו.

זה לאהוב את עצמך בתור אדם,זה לעמוד מול המראה ולומר בכנות שאני גאה להיות אני,שהייתי שמח לו הייתי מכיר אדם כמותי,שאם לא הייתי אני הייתי אוהב את האדם הזה כי יש בו כ"כ הרבה דברים טובים,שאני יודע עליהם רק כי אני מכיר אותו כל כך טוב.

מקום מאד גבוה ועילאי.  

ואז,אחרי שאנחנו סולחים לעצמנו על כל הטעויות,ואוהבים את הדברים שלא כולם אוהבים,ויודעים להסתדר עם מה שלא כולם מסתדרים בנו,

רק אז,נוכל לסלוח לאחרים על כל הטעויות

ולאהוב את הדברים שלא כולם אוהבים בם.

לדעת להסתדר עם מה שלא כולם מסתדרים בהם

ולאהוב אותם.

ואני,אני מרגישה שכל צעד שמקרב אותי לאהבה עצמית טהורה,מקרב אותי שני צעדים לאהבת האחר.

היום אני במקום שאני מאמינה שאני אדם שאפשרי לאהוב מאד.

אבל יש לי רק עוד סימן שאלה אחד: תקופה לא מבוטלת אני לבד וטוב לי.

טוב לי,לא כי בחרתי שיהיה לי טוב למרות שרע

אלא באמת באמת טוב לי.

לפעמים כל הנורמות האלה גורמות לי לקוות בפנים שאמצא אדם שארגיש שמרגע שפגשתי בו כבר לא טוב לי בחיי כפי שהם התנהלו עד כה

ושנוכחותו בחיי תהפוך אותם מטובים,לנפלאים

מעולם לא חוויתי אהבה אמיתית ועמוקה. אני לא לחוצה או דואגת,כי אני יודעת שזה יבוא בעיתו.

עמוק בפנים אני יודעת שאני מבשילה לאט לאט וצריכה לפתור עוד כמה דברים עם עצמי לפני שאכניס לחיי עוד אדם לפתור דברים איתו.

מצד שני,האם ההבשלה הזו תגמר מתישהו,או שמא חיינו הם בעצם תהליך אחד ארוך של הבשלה?

האם הבשלות תבוא עם האדם

או האדם עם הבשלות?

יוֹם אֶחָד זֶה יִקְרֶה;
בְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה.
מַשֶּׁהוּ יֵרָגַע בָּנוּ;מַשֶּׁהוּ יְגַע בָּנוּ
וְלֹא יִהְיֶה מִמָּה לַחֲשֹׁשׁ.

וְזֶה יָבוֹא,

כְּמוֹ קַו חרוט עַל כַּף יַד,
זֶה יָבוֹא בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ;
כְּאִלּוּ הָיָה שָׂם תָּמִיד וְחִכָּה שֶׁנַּבְחִין בּוֹ.

וְזֶה יָבוֹא,אַתָּה תִּרְאֶה-
הַיָּדַיִם הַקְּפוּצוֹת יִתְאָרְכוּ
וְהַלֵּב הַשּׁוֹמֵר לֹא לְהִפָּגַע

יִפָּעֵם בְּקֶצֶב רָגִיל-
זֶה יָבוֹא כְּמוֹ שֶׁהַטֶּבַע רָגִיל
לִהְיוֹת שָׁלֵם עִם עָצְמוּ.

וְזֶה יָבוֹא,

אַתָּה הָרֵי יוֹדֵעַ
לֹא הַכֹּל יְטַלְטֵל אוֹתָנוּ;
לֹא הַכֹּל יַכֶּה;
וּמָה שייפתח לָנוּ
מְחַכֶּה.

(מחכה\מילים:ריטה;לחן:עידן רייכל)

* * * 

שיהיה לכם לילה טוב

באהבה

יֶרֶק

נ.ב. פוסט שאהבתי.