פוסט שהתעורר בעקבות שיחה בבלוג של עוד לא נשוי. לעיונכם

החיבור הזה בין הגוף לנפש הוא מופלא.

שאדם שמת מוות עריסה ומבחינה פיסית כל החלקים בגוף קיימים ותקינים ובכל זאת אין נשמה אז הוא לא חי.

שמילים שהן דבר גשמי מצליחות לפגוע לנו בנשמה,שהיא דבר רוחני,ולהזיל דמעה

שהיא דבר גשמי.

שניתן לבסס הכל מבחינה מדעית אך לעניות דעתי אם נחבר חלקים בריאים יחד וננסה להפיח בם רוח חיים,הרי הדבר מועד לכישלון.

ככלות הכל,הגוף הוא דבר גשמי;הרי מי שמאמין יודע שאלוהים נמצא בכל מקום ובכל זאת רבבות עולים לירושלים רק כדי לנשק את הכותל.

שאם אוהבים אדם מסוים מאד מאד מאד הרי האהבה הזו קיימת גם ללא המגע וללא המראה. חוצה גבולות ובוערת הרבה אחרי שדעכה.

ובכל זאת אנחנו רק בני אדם, ומטיבענו,זקוקים למשהו גשמי על מנת לחזק את אמונתנו. הגוף הוא כמו מקדש שאם אתה באמת אדם מאמין,בסופו של דבר אתה צריך רק מקום לקיים את אמונתך. הנשמה היא הדבר החשוב. הלא כן?

"אֵין לִרְאוֹת אֵת הַדְּבָרִים הֵיטֵב,אֶלָּא בַּלֵּב בִּלְבַד,כִּי הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּאֱמֶת-סָמוּי הוּא מִן הָעַיִן."הנסיך הקטן

האמונה,כמו האהבה,היא דבר רוחני. האהבה מגשרת בין נשמות דרך הגוף. הגוף משמש אותנו לקיים אותה,אך הוא עצמו,אינו הדבר החשוב.
בסופו של דבר כאשר אהבת הנשמה קיימת,המראה מאבד מערכו,הגשמיות הופכת שולית.

וְאֵיךְ חוֹמוֹת שֶׁבְּזֵעַת אַפְּךָ בָּנִיתַ,קוֹרְסוֹת כְּהֶרֶף עַיִן,עם צְלִיפָת לָשׁוֹן.

שתהיה שבת שלום

שלכם,

ירק