טוב אז עמדתי בזה - שבוע בלי הקאות!
בלי לשתות כמעט כלום כי אני מפחדת שהאוכל יצא מעצמו
להתאפק חזק אחרי שדוחפים לי איזו ארוחה גדולה
לשנוא את עצמי על שלא הוצאתי את הרעל שנמצא בתוכי
אבל בסופו של דבר החזקתי מעמד שבוע
ואחרי הכל, הבנתי שזה היה חסר משמעות לחלוטין
כי אני הרי לא באמת רוצה להפסיק
כי אי אפשר להתווכח עם זה שיש דרך להוציא את מה שהכנסתי
וברגע שקשה או כשההרגשה המלאה מגיעה, זה פשוט הפתרון היחיד שיש לי..
אז נכון שזה מגעיל וזה לא בריא וממכר
אבל יותר קל לי להמשיך בהרס העצמי מאשר להתמודד עם הקושי שבלצאת מזה .
אחד השבועות השמנים ביותר שהיו לי ..
"קחי לך זמן
הכאב הזה יחלוף מהר אני מבטיח
זה רק זמן ונשכח
ואיך לומר
כל הזמן את בין לבין
ולא בדיוק ברור לך
מה לומר כשהפוך
וכל דבר
מבלבל ומעורפל מכאיב
זה לא נראה לך
לקבל זאת בנימוס "
עריכה:
וכמובן שזה החזיק שבוע ולא יום אחד יותר.
והרי ברור שעד שיש יום אחד טוב אני אהיה חייבת להרוס אותו ולאכול בפאקינג עשר וחצי בלילה .
ואיך לא - אני ברגע זה מוציאה את הכל החוצה. כי עבר שבוע אז 'מותר לי' .
שונאת את עצמי כלכך. מבפנים ומבחוץ. הכי טוב.