פשוט ככה , לא שייכת .
אין לי פה חברים אמיתיים או קרובים שאפשר לדבר איתם .
אני החברה של עצמי , הקרובה שמשתפים אותה במה שקורה .. כשאני חושבת על עכשיו יש לי איזו תחושת החמצה . למה בעצם אין לי קשר קרוב עם אף אחד ? אף אחד לא באמת יודע מה אני מרגישה , לא קיים אדם אחד שאני מרגישה שאם צריך אז אפשר לדבר איתו על הכל , לשתף כשקשה או עצוב .
מישהו אמר בודדה ?
הכי עצוב זה שאני לא עושה כלום כדי לשנות את המצב הזה .. הוא לא מפריע לי .
תמיד הייתי אדם סגור , ועכשיו יותר מתמיד . ואני גם מבינה למה , בתור ילדה ששיקרו לה הרבה (ההורים העדיפו לקרוא לזה "להסתיר את האמת") , ניתקו אותה מכל חבריה הקרובים , ולא הראו לה חיבה בכלל , יצא שלא ראיתי לנכון לשתף את האנשים בחיים שלי ברגשות שלי .
אם פחדתי אז אמרו לי שזה יעבור ואם משהו הפריע לי אז אמרו לי תתמודדי . השאירו אותי לבד במערכה , וכתוצאה מכך גם לבד בחיים .
אני לא סומכת עליהם , על שישמרו את הסודות הכמוסים ביותר ויגנו על הרגשות העמוקים והמחשבות הרבות שאף אחד לא מכיר .
תמיד הקשבתי בעניין רב , לא הייתי וגם לא אהיה אף פעם מהאנשים שמדברים בלי סוף , למרות שיש לי הרבה מה להגיד .
אף פעם לא שיתפו אותי בהחלטות או יותר מזה , שאלו לדעתי . ההרגל הזה של לשים אוזניות ולהתנתק מהעולם כבר צרוב בתת מודע שלי , להסכים בחוסר עניין למה שאנשים אחרים קובעים בשבילי . סוג של אישיות מנותקת , חסרת כל קשר לעולם הזה , אסטרונאוטית , מעופפת , חולמת בהקיץ או סתם ביישנית .
הלבד הזה מרגיש לי נכון , אני חייבת זמן שהוא רק עם עצמי , בלי לראות אף אחד .
שיקול דעת פנימי תמיד הפעלתי , הציבו בפניי את האופציות האפשריות ואני בחרתי באיזו דרך ללכת , בזו שהתאימה לי באותו רגע . פעלתי סולו כי לא התאים לי שיתערבו לי . נראה לי שבגלל זה אני באומנות . זה התחום היחידי שבו לא יכולים לשפוט אותי על התוצרים שאני מספקת .
הציור שלי מכוער אבל אף אחד לא יגיד כי מי באמת מבין ? דעתי היא שהציור מכוער , דעתו של אחר תהייה שונה . אסופה של דעות , הרבה השארות ומעט מאוד תשובות .
אני שונאת שמתערבים לי , עוקבים אחריי , מוכיחים אותי ויותר גרוע , מנסים לשנות אותי .
אמא גילתה את נפלאות המשו"ב . היא בתוך הוורידים שלי . מפקחת בשבע עיניים על כל צעד שלי , היא לוחצת אותי לפינה , נותנת לי את ההרגשה הזו שאני כל כך שונאת , שיודעים עליי , שאני חשופה לגמרי .
אל תעקבו אחריי , אל תנתחו אותי , אל תתנו לי להרגיש שאתם יודעים משהו עליי ולא מספרים לי , אל תתנו לי להרגיש שאני צריכה להסתתר ולעשות את מה שאני אוהבת בסוד כי היה ויש לי מספיק מזה .
אני ללא ספק האדם הכי עצוב שאני מכירה . אני בוכה הרבה , נמצאת בדיכאון מתמשך , חולשה פיזית זוועתית . כל שנייה יכול לקרות משהו שיגרום לי להישבר .
פאק , נהרסו לי האוזניות . :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
