חייה של ברבי לאן?...

אתמול בלילה התחלתי לכתוב פוסט ודיי סיימתי , אבל אז המחשב החליט להתנתק וכבר היה מאוחר ולא היה לי חשק להתחיל מחדש ...

בפוסט שנמחק ,נראה לי שיהיה יותר מגניב לקרוא לו "הפוסט הגנוז" .

באותו פוסט כתבתי עליום שני , מתכונת בלשון שהלכה דווקא סבבה , בריכה מאולתרת בחצר עם אח שלי הקטן ואז טיול ספונטני לרמת השרון .

ברמת השרון חברה של אבא שלי הלכה לדולה שלה (דולה זו אישה שעוזרת ליולדת ללדת - לאלו שלא קוראים כאן באופן קבוע , חברה של אבא שלי בהריון . ) , אבא שלי אח שלי ואני נסענו לסיור וילות ברמת השרון , יש שם וילות פשוט מהממות - עשה לי חשק [;

בזמן הסיור וילות נהייתי ממש רעבה וגם מתתי לפיפי , אז אבא לקח אותנו לכפר הירוק , לאוניברסיטה שבה הוא לומד . אחרי שסוףסוף השתנתי הלכנו לקפיטריה של האוניברסיטה וקנינו לי טוסט ושוקו , אבא ואלוני חלקו ארטיק - חצי אלון אכל וחצי לכלך את אבא .

עכשיו , אני אצל אבא , יושבת עם לפטופ ישן על הברכיים בפינה של חדר ילדים מאולתר , כשבחוץ העובדים של אבא מתחילים להגיע למנגל שהוא מארגן לכבודם . הצעקות הולכות ומתחזקות , אבא שלי בלחץ , כולם עוד שנייה מלהגיע לפה - אני כמעט בטוחה שהשכנים שוקלים להזמין משטרה או אמבולנס . נשמע כאילו אבא עומד לחטוף התמוטטות עצבים .

ולמקרה ששאלתם , אני יושבת בפינה של החדר , ממש בקצה של מיטת קומותיים , הדלת סגורה למחצה , הוילון מכסה את פנים החדר , המסך של הלפטופ מסתיר זוג עיניים סגולות מרוב בכי .

קשה עם המשפחה הזו , הבית הזה , המנטליות שלו נוקשה .

רק חזקים ישרדו כאן , חוזק נפשי , שהושג רק על ידי אלפי מחשולים שהוצבו בפנייך ואת כולם היית צריכה לעבור לגמרי לבד , בשקט , בלי שאף אחד ידע .

כבר שש שנים שאני לבד בחיים האלה .

שש שנים שאני עוברת דברים ואין לי אף אחד לספר לו על זה .

בנות מתחילות את גיל ההתבגרות שלהן בגיל 11 בערך , אני את שלי התחלתי בגיל 

9 , תכלס זה לא כל כך שינה לי , אבל להורים שלי כן .

הם שלחו אותי לרופאים , שיטפלו - כי משהו לא בסדר בי .

ילדה בת 10 יושבת ערומה לגמרי על מיטה בחדר קר ולבן בקופת חולים נידחת .

האמא יושבת מתוחה על הכיסא שבפינה , הרופא הנחמד אומר לי שלום ומבקש ממני לשכב כי שהוא יוכל לבדוק מה לא בסדר בי .

ילדה בת 10 נרעדת מעט כשהרופא נוגע בה בפעם הראשונה , זה אחר .

מרגיש לה רע , היא לא שייכת לשם.

הרופא הנחמד מפנה את הילדה לבדיקות , צילומי רנטגן , בדיקות דם ואולטרסאונד .

הצילומי רנטגן עברו מהר , והרופא אפילו הרשה לי לשמור את הצילום ואחרי יומיים תליתי אותו בחדר . האולטרסאונד גרם לי לחשוב כמו בוגרת , בעוד מספר לא מבוטל של שנים אני אהיה במצב הזה שוב , מסיבה הרבה יותר משמחת . הטכנאי אולטרסאונד הראה לי את הרחם שלי (אמא ביקשה) , נראה קצת כמו בננה קטנה בתחתית הבטן הרזה שלי . הוא אמר לי במין ציניות כזו שמשם יבואו הנכדים של אמא . אמא חייכה ואני חשבתי לעצמי "הלו!! אני רק בת 10 , מה נסגר ?!"

הבדיקת דם כאבה , אסור להכאיב לאלגופובים - זה מפחיד אותם .

הרופא קיבל את הבדיקות , הוא נראה לא מרוצה , היא מתבגרת מהר מידי הוא אומר בקול נמוך וסמכותי . "מה זה אומר בדיוק ?" אמא שואלת את אותה השאלה שעוברת לי בראש . זה אומר שהיא צריכה לעבור סדרת זריקות , שיאטו את התהליך בשנה לפחות , וגם להמשיך לעשות צילומים ובדיקות דם שיראו אם זה עוזר.

"לא." אני אומרתי אז בקול חלש , אבל זה לא כאילו מישהו באמת שאל את דעתי .   

7.9.2004 בשעה 8 וחצי בבוקר בדיוק . ילדה רזה בת 10 מתייצבת בקופת חולים עם אמא שלה .

האחות החייכנית אומרת שלום , הילדה הקטנה מתיישבת על הכיסא בדמעות חנוקות . התיישבתי צמוד לקיר צמודה לשולחן , לקיר ולכיסא - כדי למנוע מהאחות גישה לאזור התחתון של הגב שלי .

במשך שעות ניסיתי להתחמק , אבל אחרי כמה זמן אמא התחילה לצעוק עליי להפסיק להיות "תינוקת סוציומטית" ולתת לאחות להזריק לי את ההורמונים המעכבים.

לא הייתי מוכנה לכאב , התחננתי לצוות הרפואי שיתנו לי לעשות את הזריקה מחר . אחרי שהם הבינו שאין מצב שהם מזריקים לי בלי שהם יצטרכו לעשות את זה בכוח , הם נתנו לי ולאמא אישור לבוא מחר . הייתי חייבת להבטיח שאני אסכים לקבלאת הזריקה אחרת הם יעשו את זה בכוח. הסכמתי וברחתי החוצה לאוטו של אמא , בדרך לבצפר זכיתי לשטיפה רצינית מאמא שלי , היא לא הפסיקה להגיד כמה היא מאוכזבת ממני , מהתינוקת הפחדנית שאני .  נכנסתי לבצפר אבל לא לשיעור , במקום זה בכיתי בשירותים המלוכלכים . היום איכשהו עבר עד שהגעתי הביתה , נכנסתי לחדר שלי והלכתי לישון .

הזריקה כאבה מאוד . מחט גדולה שנתקעה לי בגב ,מפלחת את הגוף השלם שרועד כולו מרוב פחד .

דמעות איטיות זולגות , אני בוכה בשקט .

ככה 4 זריקות , 4 חודשים . הילדה הרזה כבר לא בת 10 אלא 11 והיא גם לא כל כך רזה .ההורמונים גרמו לי רעב .

הבנות בכיתה מתלחשות ביניהן , הן בטח צוחקות עלי כי אני שמנה .

אין לי עם מי לדבר , אני לבד .

אמא ואבא ראו שאני לבד , חברות כבר לא באות הרבה כמו פעם , הם הציעו לי לדבר עם פסיכולוג . בשלב הזה הייתי בטוחה שהם חושבים שאני איבדתי את זה לגמרי , אמרתי לפסיכולוגית מילה וחצי בדיוק בפגישה הראשונה , לפגישה השנייה סירבתי להגיע . הפסיכולוגית השנייה דרשה טיפול משולש - סשן עם אמא , אבא והפסיכית התורנית , אני .

גם בפגישה הזו לא אמרתי כלום , אמא החליטה לענות על כל שאלה שהופנתה אליי כשהיא ראתה שאני לא משתפת פעולה. הרגשתי כאילו היא מנסה להשתלט לי על החיים ,להפוך אותם לבסדר.

היה לי המון מה להגיד לה ,אבל אמא כבר השתלטה לגמרי על השיחה ולא הרגשתי בנוח להיכנס לשיחה .