מקום טוב באמצע הדרך

כל מי שמכיר אותי טוב יודע שהדבר שאני מדברת עליו הכי הרבה - זאת הלהקה האהובה עליי: מקפליי.

כל מי שמכיר אותי ממש טוב, יודע שיש לי אובססיה יותר גדולה מהאובססיה למקפליי - יש לי אובססיה להארי פוטר.

אני יודעת הכול על הספרים. אני יודעת בדיוק כמה עמודים יש בכל ספר ובאיזה פרק אני אמצע בדיוק את המשפט שאני רוצה למצוא. אני יודעת להגיד לכם את ההתחלה של הספרים בעל פה, ואני יודעת בעל פה את השירים של מצנפת המיון שמופיעים בספרים. אני יודעת מה סדר התלמידים שעלו למיון אצל מצנפת המיון, אני יודעת מה אומר כל שיעור ואני יודעת מה כל קללה וכל לחש עושים. אני יודעת בדיוק מה ההבדלים בין הספרים לסרטים, ויודעת לדקלם לאנשים חלקים ארוכים מאוד מתוך הספרים. את הסרטים בכלל אני יודעת כמעט בעל פה.

אני אוהבת את הארי פוטר. יש לי חלום שאני מגלה שגם אני מכשפה, ושגם אני הולכת ללמוד בהוגוורטס ולומדת את כל הדברים שם. אבל זה רק חלום. וזה לא מונע ממני מלפנטז על החלום הזה במשך הרבה מאוד שעות משעות היום.

למה אני אומרת את זה?

כי בזמן האחרון כל מי שמגלה על האובססיה שלי להארי פוטר צוחק. "הארי פוטר זה משעמם","הארי פוטר זה חרא ספר","הסרטים של הארי פוטר ממש גרועים" ו"לא הצלחתי לקרוא בספר הזה אפילו עמוד אחד מרוב שיעמום" אלה רק חלק מהתגובות שאני מקבלת על זה.

אני גם שומעת בזמן האחרון - כנראה בעקבות יציאת הטריילר לסרט האחרון בסדרה - כל מיני ביקורות על הארי פוטר. אני מקבלת את זה שיש ביקורות. אני מקבלת את זה שלאנשים יש טעם שונה.

אבל למה אלה שמכירים אותי ושומעים שאני אוהבת את הארי פוטר מתחילים לצחוק כל הזמן? אני מקבלת את זה שאחרים אוהבים דברים שאני ממש לא. נכון - יש דברים שאני ממש יורדת עליהם. אבל רק על יד מי שאני יודעת שמרגיש כמוני בנוגע לדבר הזה.

הפוסט הזה די חסר פואנטה.

פשוט הייתי חייבת לפרוק את זה.