ביקשתם שאעדכן יותר, אז הנני כאן :)

אז התחלתי לעבוד, משרה מלאה. רוב השבוע אני יושבת במשרד מול מחשב (עם שני מסכים, מרגישה ממש הייטקיסטית) ומידי שבוע נוסעת לרפאל להמשך עבודה משותפת. עכשיו זה כבר לא הנחייה, אלא מטלות משותפות מחולקות ויסודיות. אני לוקחת חלק בישיבות שבועיות שמתקיימות עם כל המהנדסים שעובדים על הפרויקט (נציג מרפאל, נציג מתע"א, ועוד שאר המהנדסים מהמכון שאני עובדת בו). קצת משעשע לראות איך מתנהלות הישיבות האלה, תמיד חשבתי שפגישות הפרויקט אצל סטודנטים הן מלאות בויכוחי סרק שגם ככה לא יקבעו הרבה. ובכן, טעיתי, זה לא רק אצל סטודנטים. אבל יש כיבוד, אז who cares?

להגיד את האמת, קצת קשה לי לשבת 9 שעות ביום מול מסך. גם אם אני לא עובדת 100% מהזמן (או 50%, או 20%) אני כבר מתחילה להרגיש את הקוצים בישבן ואת הגב שמתחיל לכאוב והעיניים שמתחילות להיטשטש. אמנם יום שלם של ישיבה הוא לכאורה פתרון מושלם לבטטה שכמוני, אבל לעזאזל, אני לא מצליחה להבין איך אנשים עושים את זה יום יום במשך שנים.

<עכשיו מגיע תורכם לצחוק עליי שיהיו לי 6 שנים להתרגל לזה בצבא>

ועכשיו נמשיך. אחרי שסיימתי להתלונן על העבודה, אני רוצה להגיד שבשורה התחתונה אני מבסוטה. למרות כל מה שציינתי לעיל, אני מרגישה שבתכלס אני באמת עושה משהו. לא עוד פרויקט שנועד נטו בשביל ציון ובעוד פחות מחודש אף אחד לא יזכור אותו, אלא ממש עבודה הנדסית נטו שיתבססו עליה אחר כך בקבלת החלטות חשובות. הייתם מאמינים, אני, נכשלת דיקן שכמותי, 7 מועדי מרוכבות, עושה דבר כזה?

אז זה החצי הראשון העיקרי בחיי. החצי השני העיקרי בחיי הוא נושא המגורים המשותפים עליו כתבתי לפני שבועיים.

ובכן, אז אם אנחנו כבר בשוונג של תלונות... האמת היא שזה קשה. אני לא בטוחה איך דמיינתי שזה יהיה, ובטוח שלא חשבתי שהכל יהיה מושלם, אבל כן נוצרים מצבים שלפעמים אני לא בטוחה איך להתמודד איתם. אני מטבעי בחורה בלאגניסטית, עצלה, מבזבזת משאבים ועצלה. הוא מטבעו גדל בחינוך רוסי, מסודר למשעי, ביקורתי, מסודר, יעיל ומסודר. ובכן, דמיינו לעצמכם. להתחיל לתת דוגמאות ולהתלונן פה בסתר לא יהיה צודק כי גם אני לא מתנהגת בצורה מושלמת, והבלוג הזה כמובן לא נועד להוות בית משפט. אבל אני כן מרגישה שיש עוד מרחק שצריך לגשר עליו ולהתאמץ כדי שנגיע לעמק השווה ונחיה בשלום ובשלווה. אף אחד מאיתנו לא מושלם, גם לא חיפשתי גבר מושלם (נכון שאומרים שחלומה של כל אישה הוא למצוא את הגבר המושלם, אבל זה שקר. חלומה של כל אישה הוא לאכול בלי להשמין). אבל הוא עדיין יודע לעשות אותי (מאושרת) ואני עדיין אוהבת להירדם איתו ולהתעורר איתו ולבלות איתו בסוף כל יום, ורוצה שגם הוא יהיה מאושר.

אין ספק, מגורים משותפים זה סיכון, ואני אומרת את זה כבר מהשבועיים הראשונים. אני לצערי נוטה לאחרונה להתעצבן ביתר קלות, ולאבד מצברוח די מהר. אני לא בטוחה עדיין למה זה קורה, אבל אני חוששת שזה פוגע ביחסים. אבל זה סיכון שהחלטנו לקחת, ועכשיו... לא יודעת, אני מקווה שאלו רק חבלי לידה.

את המילים האלו אני כותבת מהבית ברחובות, שקט וקריר, אמא מנמנמת ואיתה כל עשרות הכלבים. בהזדמנות זו אני רוצה לציין את ארבעת כלביי האהובים - לאקי, צ'יטה, פונץ', ובאפי - וגם את האורח למשך החודש הקרוב, מיקו, האח השובב בגודל של סוס מיניאטורי, שמשתין לנו על הרמקולים בבית. מיקו, אם אי פעם תקרא את זה, תדע לך שאני ממש כועסת שהשתנת לי על התיק. על הארגז עם הקלסרים מהטכניון עוד יכולתי להבליג, אבל בחיאת, צא בחוץ.

תכלס, נראה לי שאלך לנמנם גם.

נמנם.