זקנה כזו, עם קמטים. העור שלי יתלה ברפיון על שומניי, וסביב עיניי יהיו קווים קווים של צחוק. עיניי ינצצו במבט צלול, ספק חוקר ספק משועשע, ויחדרו גם תחת השריון הכי עבה שאדם יעטה על עצמו. לחיי שבעבר היו עגולות ומלאות יכנעו לכוח המשיכה, כמו בולדוג עייף, בעוד עיניי מחייכות תמידית, גם בשנתי. צווארי שהיה בעבר חלק ויפה יהיה מכוסה כתמי גיל, תומך את תשעת סנטריי - אחד לכל עשור.

כפות ידיי ינועו באיטיות רועדת בעוד שהורידים יצוצו תחת העור השקוף. בכל מה שאגע אלטף - בין אם אתכוון לכך ובין אם לאו. שדיי יחממו את בטני וסוף כל סוף יעברו את מבחן העיפרון. וכבונוס הם אף ילטפו את הרצפה כשאתכופף. ואני אלבש בגדים של סבתות, מן יריעות בד גדולות שבזמנים אחרים היינו עושים מהן אוהל או מצנח או מפת שולחן. ואני אצחק, עם קול או בלי, עם כולם ועל כולם.

יום אחד אהיה סבתא.

בשלנית כזו, עושה קסמים. מזמינה את כל המשפחה לארוחה ונראית כאילו כלל לא התאמצתי. אביט בהם לועסים בהנאה, ולא עוצרים אפילו כדי לדבר. אערוך את השולחן כאילו מלך העולם בא לסעוד אצלי, ואשים עליו מכל טוב. וכשצעיר הילדים יתקע את הגרעפס האחרון, אצחק לי בנחת ואביט בבעלי לבן השיער. כמה כיף שהם כאן. כמה כיף שאנחנו עוד כאן, כדי לראות אותם.

ואצחיק את ילדיי, למרות שהם כבר מבוגרים עם ילדים. הרי אחרי הכל הם תמיד ישארו הילדים הקטנים שלי. ואראה אותם מחייכים, דואגים לפעוטיהם, מידי פעם מכווצים מצחם בדאגה. הרי הם עדיין לא יודעים שדאגה זו זמנית וזניחה היא, ועתידה לחלוף מהר כשם שבאה. אבל אתגאה בהם, ואסמוך עליהם בכל ליבי. כי אדע שאני ואביהם חינכנו אותם בדרך הטובה ביותר שיכולנו, והענקנו להם את הכלים שיוכלו לנצח איתם - אמונה בעצמם, היכולת לצחוק, והכוח לקחת אחראיות. וליבי יהיה סמוך ושקט כי כעת לא נותר לי אלא להתרווח לאחור ולצפות בהנאה בעמל כפיי.

יום אחד אהיה סבתא.

רגועה כזו, מסופקת מחיי. ברגעים של תשישות ממסלול המירוצים בו אנו חיים אסתכל לאחור על חיי ואדע: כאן הצלחתי. כאן טעיתי. כאן חששתי וכאן העזתי. וכאן עשיתי את ההחלטה החשובה ביותר של חיי: לא פחדתי לטעות. כאן אהבתי בכל נשמתי, כאן כאבתי בכל נשמתי. ועכשיו אני יודעת: בעלי האהוב ששוכב לצידי הוא יותר מאשר האדם אשר חלקתי איתו את חיי; הוא אני. כאדם אחד חווינו וצחקנו, כאבנו וכעסנו. נשברנו והחלמנו יחד, מתאחים אחד לתוך השנייה. וכאשר אביט אל תוך עיניו שנעכרו עם הזמן, אדע שרגשותינו שווים. ויגיע זמנו ללכת, ולא נגיד מילה אך שנינו נדע. בלי שאצטרך להסביר אקח את ידו אל ידי, ונסיים בצורה מודעת מתוך בחירה את חיינו. בדקות האחרונות שישארו, אביט בו מביט בי. כמו שהיה עושה כל בוקר שהיה מתעורר לפניי ומביט בי, ורוגע ושלווה מציפים את פניו. ויחד נירדם שוב בפעם האחרונה, בעוד עינינו מחייכות תמידית, גם בשנתנו הנצחית.