RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2010
כל הרגליים שלי יבלות
מהנעליים הגרועות של הצבא :(
חוץ מהקטע של הנעליים, דווקא לא נורא בכלל להיות על מדים, בשונה ממה שזכרתי מהטירונות משום מה
המכנס קצת גדול עלי (לא טרחתי להצר אותו) אז עם חגורה זה די נוח
סיימתי יומיים מהקורס, ומה אני אגיד, כל יום יותר מוזר מהאחר
ולא בגלל מה שמלמדים אותנו שם
להפך! מראים לנו דברים ממששששששששש מגניבים
פאק אני פשוט עומדת שם בהשתאות אל מול דברים עצומים ונוראיים, מרגישה כזאת פיצית וחסרת חשיבות. הלוואי הלוואי שהייתי יכולה לטוס על הדברים האלה. או לעשות את הטייסים האלה :X אני לא יודעת איזו מהמשימות יותר קשה להשגה לול
סתם, האמת שהטייסים סתם זקנים והסרבל הירוק הזה שהם לובשים לא כל כך עושה איתם חסד.
טוב אני סתם מתבלגנת פה אז אני אספר מהתחלה
אתמול, יום 1 של הקורס, היינו חלק מהיום בתל נוף וחלק מהיום בחצור.
כשהיינו בתל נוף הכל היה סבבה עד שיצאנו להפסקת צהריים.
הלכנו כמו עתודאים טובים בטור בזוגות לחדר אוכל כשפתאום מישהו בסרבל כחול צעק "משיח!"
ואני בראש חושבת, wtf, כל מי שהיה איתי בשכבה היה אמור להשתחרר כבר....
הסתובבתי לראות מי הצועק (וכל העתודאים האחרים הסתובבו גם לראות עם מי יש לי קשרים) וראיתי מישהו שהיה איתי בכיתה, שהמשיך מכללה יג' יד'. הוא בא ודיברנו וסיפר שהוא טכנאי רשת... בלה בלה לא מעניין
אמרנו ביי והמשכתי ללכת לחדר אוכל, בפיגור קל משאר העתודאים
במדרגות הכניסה לחדר אוכל, בדיוק כשבאתי להיכנס, יצא מהדלת בחור גדול שלא טרחתי להסתכל עליו.
פתאום מצאתי את עצמי בתוך חיבוק ענקי של עוד סרבל כחול מלא בריח שמן מנועים או משהו כזה
אני: 
שאר העתודאים:
הוא שיחרר מהחיבוק ויכולתי לראות מי זה: בחור שלמד איתי בתיכון, שני מחזורים מעליי, וגם למד במכללה אחר כך.
לא ראיתי אותו בערך שנים...... בעצם פעם אחרונה שראיתי אותו היתה כשהתראיין בטלויזיה אחרי שאחיו הגדול נהרג בהתרסקות המסוק ברומניה. מסכן.
הוא גרר אותי החוצה מהחדר אוכל ואמר לי בואי, עכשיו את הולכת לשבת איתי, בשקם
ניסיתי להתנגד בנימוס אבל אז הוא סיפר לי שבחדר אוכל מגישים רק דג בתור מנה עיקרית אז ויתרתי 
הלכתי איתו לשקם
בדרך הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים, האם אווירונוטיקה זה הנדסאי או מהנדס, מה אני עושה בתל נוף, הכרת המטוס? איזה מטוס?, האם אני עדיין שוחה, ולמה רזיתי כל כך, ושיאללה שאני אוכל כבר איזה קוראסון
אמרתי לו שקוראסון זה לא ארוחת צהריים  אז אכלתי איזה סנדוויץ'
אבל הוא היה מגעיל טילים אז זרקתי אותו אחרי כמה ביסים
בינתיים הוא סיפר לי שאחיו נהרג... ושעכשיו זה בדיוק חודש מאז. אמרתי לו ששמעתי ושאני ממש מצטערת. הוא אמר תודה.
לא יודעת מה עוד יכולתי / הייתי אמורה להגיד, גם ככה שום דבר שאגיד לא באמת ינחם אותו.......
מה אני אגיד. בסוף אמרתי לו שאני צריכה ללכת והוא בדק שעדיין יש לו את המספר שלי ומסתבר שכן. אני מקווה שהוא לא יתקשר, זה סתם יהיה מביך.
מאוחר יותר, באוטובוס בדרך חזרה, כולם התחילו לעשות השוואת שיפצורים. גיחכתי במעמקי ליבי (לא שהוא כזה עמוק)
הבנות השוו איך וכמה הן הצרו את המכנסיים. זה לא נראה כמו מדים אלא כמו סקיני. איום ונורא
אחר כך כולם עשו השוואת שפצורי דיסקיות
לא הראיתי את שלי, למרות שהוא היה הכי יפה שם
ובאמת, אני לא סתם אומרת כי הוא שלי 
היום היינו שוב בתל נוף ומסתבר שמפקד הקורס משרת באותו משרד בקרייה ביחד עם אח של אסיה. הסיפור היה כזה:
המפקד של קורס הכרת המטוס
ענה היום לכמה עתודאים על שאלות עתודאים שהיו להם
ואז מישהי שאלה, "ומה אם אני לא אהיה מרוצה מהתפקיד שאני אקבל? אני אצטרך לסבול כל יום?"
אז בניסיון להסביר לה שהבחירה האם לסבול או לא תלויה רק בה, הוא נתן את הדוגמא הבאה:
"משרת
איתי בקרייה פיזיקאי שכנראה לא נהנה מהתפקיד שלו, והוא מגיע הכי מאוחר
שהוא יכול, סביבות 8 וחצי - 9, והולך בדיוק ב5 וחצי על השעון"
אני: 
אחר כך באוטובוס בדרך לשער הבסיס אני שואלת את המפקד, "תגיד.... הפיסיקאי הממורמר שדיברת עליו מקודם... קוראים לו ארגיל?" 
המפקד: כן
ועוד קטע שהיה:
היום הלכתי לשירותים
עם עוד בחורה אחת, והיה רק תא אחד
אז היא נכנסה ראשונה ושמרתי לה בחוץ
פתאום בא אחד הבנים מהביתן של שירותי הבנים.... כשרק הכפתור העליון במכנסיים שלו סגור (מתוך איזה חמישה)
"תגידי, יש לכן נייר?"
(כן העתקתי את זה מהפורום )
קיצר מה אני אגיד, כל הקורס הזה יכול להיות מעניין ברמות על או משעמם ברמות על, מה שבטוח הוא מצחיק. ודי מגבש, כמה בנאלי שזה נשמע 
טוב זהו
אה ונדב גרוע
הוא בא לרחובות אתמול ושלח לי סמס ב8 בערב: "באתי לרחובות במיוחד בשביל לפגוש אותך. אני צריך עוד לחזור לקרית שמונה היום"
בזמן שחשבתי לעצמי כמה טמבל בנאדם יכול להיות התקשרתי אליו ואז מסתבר שנגמרה לו הסוללה, אז אין לו איך לדבר איתי והוא לא זוכר איפה אני גרה. אבוד ברחובות
קיצר נדב הוא פייל נולד D:
(אבל אחר כך היה כיף :$ )
ועכשיו לשיעורים בפיסיקה 3............
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: