כשהגעתי לטכניון לפני 3 שנים, ילדונת בת 18 וחצי, הייתי מלאת שמחת חיים ומוטיבציה. חלק ההגדרות של להיות עתודאי הן מחסור חמור בחברים, בחיים ובחיתולים. אז בעודי עונה על 2 מתוך 3 הקריטריונים להיותי עתודאית טיפוסית, הייתי מביטה סביב בניסיון נואש למצוא עוד יישות מיוסרת כמוני, וכל שאני רואה זה עתודאים מהמחזור שלי שעושים מסיבת במבה אחרי כל הגשה של גיליון בחדו"א. הדבר הכי קרוב שמצאתי שעשוי להזדהות עם ייסוריי היה בניין אולמן - אנשים ממשיכים לפגוש אותו באופן יומיומי למרות שהם שונאים אותו בהיותו משעמם ולא אטרקטיבי.

היום בשלהי שנתי השלישית יש שיאמרו שאני עדיין ילדונת, אבל מלאת שומנים ופעורה (ולא מהסיבות הנכונות). כי בתכלס כשאתה מגיע לטכניון, אומרים לך: "תעבור את השנה הראשונה ואז תראה כמה שיהיה לך הרבה יותר קל". אז אתה עובר את השנה הראשונה ומשתדל לא לאבד מוטיבציה - כי הנה, עכשיו מתחיל באמת התואר! ואז אומרים לך, "השנה השנייה היא הקשה ביותר כי היא הכי עמוסה, צריך להיכנס לראש של הנושאים הנלמדים ולא תמיד זה קל לעיכול". אז אתה לוקח נשימה עמוקה, מארגן מסיבת השתכרות טובה בקיץ, ומסתער אל עבר השנה השנייה. אחרי שהיא נגמרת אתה מגיע לשנה השלישית כשכל מה שנשאר לך מהמוטיבציה ההתחלתית זה משקה אנרגיה ומוזיקת מטאל רועשת. ואז אומרים לך, "השנה השלישית היא הכי חשובה כי היא תקבע לך באיזה תחום של התואר אתה הכי טוב, ולפי זה תוכל לכוון את עצמך בשנה הרביעית". אז אתה מסיים את השנה השלישית כשכל ענני הכוחות ומוטיבציה שלך התפוגגו, כל הכסף שחסכת לתואר התאדה, וכל מסת השריר שאיתה התחלת את הלימודים הפכה את עצמה לאט ובטוח למסת שומן. ובשנה הרביעית? שיהיה בהצלחה.

*פסקה זו נכונה גם עבור אלו שעושים תואר תלת שנתי, בהצלחה בשנתכם הרביעית*

כל זאת נשמע אמנם מדכא ומפחיד מאוד, בייחוד לאלו מכם שהרגע נחתו מהודו או שנגמלו ממוצץ, אבל האמינו לי: אני מפחדת לחשוב איך היו נראים חיי בטכניון אילולא חבריי. (והבריכה, והמסיבות, והפאבים, ושיטת הניקוד השלילי). יש הרבה דברים שלא יצא לי לעשות במהלך התואר (כמו לקבל 100 במבחן, או להיות זו שמרפרנסים ממנה, או להתעורר להרצאות, או להתעורר בהרצאות) אבל עם זאת יש בי הכרת תודה אינסופית לחברים שהפכו את הלימודים כאן לנסבלים ואפילו מהנים:

לזה שהראה לי איפה מסתתר הגן הבוטני וגרם לי להיעקץ למוות,

לזה שלימד אותי לבשל - מחיתוך בצל ועד תבשילי בקר ערבים לחך (שלי. הוא שכב אחר כך יומיים באשפוז עם שטיפת קיבה),

לזה שלימד אותי להגיש סרבים בטניס על חשבון כדוריו שעפו למקומות לא ידועים,

לזה שלימד אותי כמעט מאפס קורס שלא חלמתי אפילו לעבור,

לבחורים החסונים שסוחבים לי קניות מהסופר. אבל למה אתם בורחים בפתח הדלת?! יש לי עוגיות טעימות...

לזה שהצחיק אותי עד דמעות אחרי שקיבלתי ציון ממש גרוע במבחן (כי גיליתי שהוא קיבל ציון אפילו עוד יותר גרוע),

לזה שהתקשר אליי ב8 בבוקר לוודא שהתעוררתי למבחן, אפילו שהמבחן היה אמור להיות בכלל רק יום אחר כך,

והרשימה עוד ארוכה... מי אמר שקל להיות בחורה בטכניון?

אבל אליה וקוץ בה: חבריי הטובים, ותיקי הטכניון, שכחו לצייד אותי באזהרות מצילות חיים כגון, "אל תקני מטריות ב-10 שקל במכלול, אלא אם כן חשקה נפשך בניסויים פיזיקליים-מטאורולוגיים על בשרך", "שלא תשימי זבל בפינות האכלה לחתולים - אל תשכחי מה את הולכת לאכול אחר כך בבית הסטודנט", "אם תמזערי את החלון במשחק שולה המוקשים זה יעצור גם את השעון של המשחק"...

אלא פינקו אותי יותר עם הערות בסגנון "תלמדי כבר להשתמש במטלב / מייפל / עורך השינויים של וורד", "יכולת להיות מצטיינת אם רק היית רוצה", "מספיק עם הצ'יפס, שמנדוזה"...

 תמיד השתדלתי לא לקחת את חבריי כמובן מאליו - הקפדתי לברך אותם ולהודות להם ולשלם להם על כל גיליון שעשו בשבילי. בקרוב תתחיל תקופת המבחנים הנוראית, ובזמן תובעני ומאתגר שכזה עלינו להישאר מאוחדים ולפעול יחד. לכן אחד יכין את הבשר, אחד את התוספות ואחר את הקינוח. ואני, בהיותי בחורה מיטיבת לסת, מבטיחה לתרום את חלקי.

ובנימה רצינית יותר, חברים יקרים שלי, בזכותכם אני נהנת מהחיים בטכניון. יש הרבה דברים שמנעימים כאן את זמני - שיחי היסמין שפורחים בערב, מקהלות הציפורים מהמוני העצים שמקיפים את הקמפוס, הנוף למפרץ מנקודות אסטרטגיות בקמפוס, עתודאים שיכורים שמנסים לשיר ב"בירה ונשירה", פקטור (תרתי משמע)... אבל אין ספק שמה שעושה את התואר להרבה יותר כיף, מצחיק ומשמין אלו חבריי היקרים: אלו שיעשו איתי לילה לבן, אלו שיגידו לי בכנות שהכתבה שלי גרועה, אלו שיעשו יחד איתי ארוחות שישי כשאני נשארת שבת ויתנו לי סיבה לצחוק עליהם בלי להיעלב כשאעשה את זה. אז השנה הזו עוד רגע נגמרת, אבל יש לי הרגשה שהשנה הרביעית שלי אכן תהיה הצלחה, ולאו דווקא בזכותי.