אני פשוט חייבת לפרוק את זה

אז אני אפתח בהקדמה קצרה, לאלו מכם שלא מכירים אותי במציאות:

במסגרת היותי סטודנטית להנדסת אווירונוטיקה וחלל בשנת הלימודים האחרונה של התואר, אני עושה פרויקט גמר.

רצה הגורל (נטו הגורל) ושובצתי לפרויקט אחד מיני רבים בפקולטה, שנושאו הוא לתכנן ננו-לוויין (לוויין ממש קטן, גודל של קופסת נעליים), שיטוס בחלל בטיסת מבנה של שלושה ננו-לוויינים כאלה, יאתר מיקום של אותות מצוקה שנשלחים אליו מאזורים ימיים על פני כדור הארץ, ובעזרת המיקום יהיה ניתן לשלוח חילוץ מיידי. אפשר לקרוא על זה קצת כאן , או בכתבה שעשו בוואלה , אבל נראה לי שהרעיון כבר הובן.

הייחודיות של הפרויקט הזה מבין שאר הפרויקטים היא שהוא מתוכנן להיות פרויקט אמיתי - כלומר משימה אמיתית, ניסוי אמיתי.

בנוסף, עד כמה שידוע, זו הפעם הראשונה בעולם בו מנסים לשגר מבנה של שלושה ננו לוויינים, ולא סתם - זה דבר מאוד מאתגר, בגלל הגודל הקטן שלהם.

הפרויקט התחיל כבר בשנה שעברה עם קבוצת סטודנטים אחרת, שעשתה לו תכן ראשוני. השנה אנחנו ממשיכים את הפרויקט, ושנה הבאה זו תהיה השנה האחרונה לעבודה על הפרויקט, עם סטודנטים אחרים.

אז אנחנו 10 חברי צוות בפרויקט (ומנחה מרפאל), 9 בנים ואני. רצה הגורל שוב, ואני קיבלתי מבין כל תתי הנושאים שבפרויקט (בקרה, חשמל, מבנה, סימולציה, מסלול, וכו') את הנושא הקרוב ביותר לליבי - מערכת ההנעה. המשימה היתה לתכנן ללוויין מנוע שיעמוד בכל הדרישות (הלא מעטות) על מנת לאפשר ללוויין להיכנס למסלול לאחר השיגור, ולעשות תיקוני מסלול אם צריך.

נראה לי שהצלחתי - בסוף הסמסטר הגשתי דוח שמפרט את המנוע שתוכנן, הדחף שהוא מסוגל לספק וכמות הדלק וכו'.

בסך הכל היה לי נחמד מאוד בפרויקט - יחסית לנושאים אחרים שהיו שם, שלא בדיוק קרובים אליי, הרגשתי ברת מזל לחלוטין שדווקא אני עוסקת במערכת ההנעה.

ועכשיו הגענו לקטע המרגש.

הסמסטר הנוכחי התחיל לא מזמן, והשבוע היתה פגישת פרויקט ראשונה. המנחה הגדיר מחדש לחברי הקבוצה את תפקידיהם, כי חלק מהתפקידים השתנו. התפקיד שלי לא השתנה, נשארתי אחראית על מערכת ההנעה (לא בדיוק הבנתי למה, הרי היא כבר מתוכננת), וקיבלתי תפקיד נוסף של לערוך ניסוי בשעון אטומי במעבדת חלל, עם עוד שני חבר'ה אחרים. מגניב.

עד שלפני יומיים, בשלישי בערב, אני יושבת בכיף שלי עם נדב, זוללים גלידה בקניון, כשפתאום הפלאפון שלי מצלצל - מספר חסוי. אני חושבת לעצמי "ווטף הצבא הזה פשוט קרצייה" ועונה, ובצד השני של הקו מדבר המנחה.

הוא ביקש לבשר לי שהסמסטר אני הולכת לעבוד בצורה אמיתית על המנוע שלי, ולכן הוא מבקש שאגיע קבוע אחת לשבוע לרפא"ל כדי לעבוד עם איש צוות משם שיעזור לי. לשנייה לא הבנתי - אני? ברפאל? החברה הענקית שכל סטודנט לאווירונאוטיקה בערך רוצה לעבוד בה?

הוא הסביר לי שהמנוע שלי ככל הנראה הולך להיכנס ללוויין האמיתי שישוגר, ובגלל שברפאל עובדים על זה בסדר גודל הרבה יותר רציני מבטכניון, הוא רוצה שאני אעבוד על זה איתם.

גאד.

מה?

אוקיי, רגע.

מה??

התחלתי להתרגש קלות בלב, אבל המנחה החזיר אותי למציאות כשביקש שאגיד לו באיזה ימים אני זמינה כדי להגיע לרפאל. גמגמתי לו שאחזיר לו תשובה והוא הודה לי וניתקנו.

החזרתי לו תשובה והיום הוא התקשר שוב - וביקש שאגיע ביום שלישי הקרוב לרפאל. הוא נתן לי הוראות הגעה ואמר שיסדר לי אישור כניסה. ואז נזכרתי ששכחתי לשאול אותו מי העובד מרפאל שהוא יצוות לי כדי לעבוד איתו.

ואז הוא ענה: ראש מחלקת החלל של רפאל.

מה???

ציפיתי לאיזה עובד מסכן כזה, שלא נתנו לו תפקיד יותר טוב אז הוא נאלץ להצטוות לסטודנטית כושלת בפרויקט המסכן שלה לתואר ראשון.

ציפיתי מקסימום לאיזה ראש צוות שיש לו קצת ניסיון.

אבל ממש לא ציפיתי לראש מחלקת חלל של רפאל. סתם כדי לקבל קנה מידה, צריך להיות עם מוח מטורף בשביל להיות בתפקיד הזה. וגם ניסיון מטורף.

עכשיו אני חושבת על זה - אני מרגישה שהתמזל מזלי בצורה שקשה לתאר. נראה לי שהמנחה קלט שאני קצת מתרגשת, כי הוא התחיל לתאר לי כמה זה טוב שאהיה שם, ואראה נוכחות, ואוכל לראות מקרוב איך כל העסק עובד באמת בתעשייה, וללמוד, ובתקווה גם לתרום משהו מהראש שלי. ואז הוא פתאום אמר "תביאי פשוט את הראש שלך".

וואו, אני באמת מתרגשת.