יום יפה בחוץ. יצאתם החוצה? יופי. עצרתם להסתכל על השמיים והעננים? סחטיין, קבלו ח"ח. עצרתם להסתכל על האנשים שמסביבכם? אלו שעומדים במקומות הקבועים ומבצעים את תפקידם הקבוע, שתופסים את תשומת ליבכם ממש כמו הפח ההוא בפינת הרחוב?

טוב, הנחתי שלא. גם אני לא עושה את זה, אני מודה. הם פשוט שם תמיד, שותקים, מביטים, עובדים, שותקים. לפעמים אני דווקא כן מעכבת את מבטי עליהם וקצת צר לי עליהם. לא רק בגלל עבודתם הסטטית והמשעממת להחריד, אלא בגלל הבדידות שהם שרויים בה מרבית היום - ולו רק בגלל שהם מוקפים בכל כך הרבה אנשים שלא שמים לב אליהם.

אז הנה רשימת בעלי התפקידים הראשיים של אנשים שהייתי ממליצה לכם לדבר איתם:

מאבטחים

אחת העבודות המשעממות אם לא ה-. כל היום עומדים באותו מקום, חוזרים על אותן פעולות, מבטם חלול וריק. רוב האנשים חולפים על פניהם כעוד מטרד בדרך אל יעדם, ולפעמים גם רוטנים שהמאבטח מעז לבזבז את זמנם היקר בפתיחת תיקם. בכנות, למכונת כרטיסים ברכבת מתייחסים יותר בסבלנות. והמאבטח - מה הוא מרגיש? ומה יקרה אם כשנחלוף על פניו גם נגיד "שלום", "בבקשה", "תודה"? ואם בא לכם ממש להתפרע, אני מרשה לכם להוסיף גם חיוך.

נהגי אוטובוס

תחשבו על זה. כל היום אתם יושבים על משהו מקפץ ורוטט, מנהלים מלחמת צפירות וברקסים עם שאר העולם, סופרים עודף למחיר שיש בו נקודה עשרונית, חוזרים על אותו מסלול כל כך הרבה פעמים שאתם זוכרים כל בור בדרך. אתם רואים את האנשים עולים את האוטובוס, בדרך ליעד כלשהו - הם יגיעו לאנשהו בסוף הנסיעה. אתם לא. אתם פשוט תתחילו אותה מחדש. אתם מדליקים רדיו, וכל שעה עגולה שומעים את אותן חדשות בדיוק. כל כמה דקות עולה זקנה רנדומלית בקצב של מדרגה בחצי שעה, וזה אוטובוס משוכלל עם 3 מדרגות בכניסה. אם אתם לוחצים על הברקס חזק מידי אתם נהנים מלראות במראה את כל האנשים באוטובוס עפים קדימה, ושנייה אחר כך גם נהנים מהצעקות שלהם. אופס, סגרתם בטעות את הדלת על היד של האיש ההוא. טוב, הוא גם ככה שילם רק באגורות, מגיע לו. בזוג המושבים שממש מאחוריכם יושבות שתי זקנות רכלניות עם קול גבוה וצורמני ומתלוננות על חייהן העמוסים לעייפה במשחקי בינגו והשוואת מחירים של בתי אבות.

אז יש לי וידוי. לפעמים בקווי לילה של נסיעות ארוכות אני מתיישבת באחד המושבים הקדמיים. לפעמים הנהג עייף ובקושי סוחב כדי להישאר ער לנהיגה. אז אני מדברת איתו, או שהוא מדבר איתי ואני עונה - אני רואה שהוא צריך את זה. אפילו סתם על הא ודא, ועל מזג האוויר ועל מצב מערכת הבריאות באינדונזיה. ורגע לפני שאני יורדת מהאוטובוס אני מודה לו ומאחלת לו יום/לילה טוב - וזה שווה את החיוך שלו. ואז הוא דורס אותי עם האוטובוס.

מוכרים בדוכנים שוממים

- אלה שלא מצליחים למכור שום דבר, מכירים אותם? לפעמים אני ממש מרחמת עליהם. יושבים שם לבד, מוקפים בסחורה של עצמם, יודעים שהם עומדים לחזור הביתה אחרי עוד יום של חוסר הצלחה ללא כסף בכיס. אם במקרה אתה מגיע להתעניין בסחורה שהם מציגים הם מיד פותחים איתך בשיחה, מנסים (בייאוש) לשכנע אותך לקנות. אתה מסרב בנימוס ומיד חש צורך להמשיך הלאה בדרכך, רק שלא ימשיכו להתחנן. הם ממשיכים לדבר איתך, וכבר לא איכפת להם אם תקנה או לא, רק שהם ירגישו לפחות פעם אחת היום שיחה עם אדם אחר. לפעמים שיחה של 2 דקות יכולה לגרום להם להרגיש יותר טוב, כי הם מגלים שיש אנשים שמודעים לקיומם ומתעניינים ולו במעט בסחורתם.

אם זה במקום העבודה או הלימודים - סביר להניח שאתם חולפים על פניהם באופן כמעט יומיומי. האם אתם מברכים אותם לשלום? האם הם מברכים אתכם לשלום? כנראה שלא. קיים איזשהו דיסטנס שקשה לשבור, וספק אם רוצים. והם מנקים את אותה טינופת שזרקתם לפני שנייה - יום אחרי יום. הם יסתכלו עליכם ואתם תסתכלו בחזרה, אבל רוב הסיכויים שלא תחליפו מילה. אולי חצי חיוך עם הנהון. כי מה כבר יש לדבר עם המנקה, הוא בכלל יודע עברית?

זקנים על ספסלים ברחוב

הם יושבים על ספסל לא קשור באמצע הרחוב, באמצע היום, לבד, ופשוט מביטים בתנועה שחולפת על פניהם. האנשים החולפים על פניהם והממהרים לדרכם בוודאי לא יבינו - איך אפשר פשוט לשבת ככה בחוסר מעש? טוב, אז כשאנחנו נגיע לגילם המופלג אנחנו כנראה נבין. אז עקב היותי בחורה עסוקה ולחוצה להפליא קרה שהתיישבתי מספר פעמים (מועט אמנם) ליד זקנים כאלה, על ספסל באמצע שום מקום, ולאו דווקא מתוך כוונה ליצור איתם קשר כלשהו. אבל ברוב המקרים - הם ביוזמתם פנו אליי. כן, אפילו הזקנות שביניהם ללא כוונות מין. וכשעניתי להם הם חייכו מן חיוך כאילו הם מודים לי. הם סיפרו לי על הילדים ועל הנכדים ועל כמה הם מוצלחים. הם סיפרו לי איך הם עלו מרוסיה/רומניה/פולין/עיראק ושתלו את העץ כאן ממול. בזמן שאני חושבת לעצמי בלב שאין סיכוי שהם שתלו את העץ הזה כי הוא נשתל מקסימום לפני שנה והם בוודאי פירקו כמה חוליות בגב בזמן הניסיון לשתול אותו, הם מאחלים לי רק טוב בחיים.

אחד מהם שיצא לי להיתקל בו (ניצול שואה) אפילו הרחיק לכת והראה לי את המספר המקועקע על ידו, ופתאום תפס את פרק ידי ממש ממש חזק. כשניסיתי להיזכר בלחש המתאים לגירוש שדים מהסרט מגרש השדים הוא פתאום התחיל למלמל איזו ברכה מהכתובים כשעיניו עצומות בחוזקה, ולחתום אותה ב"אמן". כשסיים הסביר לי שזו ברכה חזקה להצלחה, בריאות והגשמה. אחרי שהוא איחל לי גם יום נהדר ותודה (לא בטוחה על מה) הוא המשיך בדרכו.

שימו לב לאנשים האלה. לפעמים שיחה קטנה איתם יכולה לעודד מאוד, ולא רק אותם.