הפוגה קצרה מהעבודות.
כולם, כרגיל, בלחץ לקראת הסילבסטר.... לאיזו מסיבה נלך? האם יש לנו עם מי להתנשק? ואם לא, מה הסיכוי שנמצא מישהו אקראי?
הרוסים,
כמובן, לא קוראים לזה סילבסטר אלא נובי גוד. אפילו חלק מהישראלים התחילו
לקרוא לזה ככה ואפילו חוגגים את זה בתור "נובי גוד" (ע"ע אני בשנה שעברה),
מה שתורם להוכחת תיאורית השתלטות הרוסים על ארץ ישראל שלנו.
אחרי
כיתה יא' בערך הפסיק להיות לי איכפת מה אעשה בערב השנה החדשה. ידיד שלי
אמר לי שאני זקנה בת 67 בגוף של בת 21. כשאני חושבת על זה, יש מצב שהוא
צודק.
אה, מי שקרא לי ילדותית/לא בוגרת/טעונת שיפור עם תסמונת דאון..... שתמו. הנה, אני אפילו הולכת לישון בלי מוצץ כבר.
ועכשיו לנושא אחר, שאני חושבת עליו כבר זמן מה.
חשבתי
להפוך את הבלוג הזה לטור אישי. מקום לכתוב בו דעות על כל מיני נושאים, או
סיפורים אישיים שקורים לי בחיי היומיום עם פאנץ' או מוסר השכל בסופם.
להפסיק עם הפוסטים שמברברים בלי סוף על מחשבות ותהיות חסרות בסיס או מטרה
(כמו עכשיו למשל), ולהתחיל לכתוב יותר תכלס.
אני אתחיל מנושא שעבר לי בראש מספר פעמים לאחרונה, והבנתי שמעולם לא באמת הקדשתי לו את הבמה הראויה לו.
לגור לבד
גם אלו מאיתנו שעשו שירות צבאי מלא, קרבי, רחוק מהבית וכו' לא חוו דרכו עד הסוף את מלוא המשמעות של לגור לבד.
את
המשמעות שלא תמיד יש אוכל שמוכן ומחכה שרק תאכל אותו, את הלחץ שאתה מרגיש
כשאתה מגלה שאין לך כסף לשלם את שכר הדירה לחודש הקרוב. ולא סתם אין לך
כסף, אתה גם חייב כסף לבנק.
כל מי שגר מרבית חייו אצל ההורים בבית שפוי וממוצע מכיר את הרגשת ההקלה של "סוף סוף הביתה" אחרי יום ארוך וקשה.
הוא
יודע שהוא חוזר אל ארוחת ערב מוכנה, חדר נקי, קצת חפירות של אמא ואבא
ואולי קפיצות שמחה של כלב, אם יש. והיום הזה נגמר, ועכשיו הוא יכול רק
להירגע...
לעומת זאת מי שגר לבד חוזר, לרוב, אל דירה
ריקה, מקרר כמעט ריק, ובמקרה שלי גם חדר מבולגן שמתחנן לסידור מינימלי
וברוב המקרים זה נשאר בגדר תחינות. אתה מגלה שפתאום צצו נמלים במטבח, ולך
תבין מאיפה. אתה מזכיר לעצמך לנקות ברגע שיהיה לך זמן ואיכשהו עובר שבוע
ועדיין לא ניקית את המטבח. אתה מגלה שנגמר הנייר טואלט לשירותים ואין חבילה
חדשה שמחכה שיפתחו אותה. אתה רוצה ללכת לקנות אבל נזכר שעכשיו סוף שבוע
והכל סגור. אתה מקווה שאולי יש נייר סופג במטבח אבל ברגע שאתה נכנס למטבח
תקוותך נמוגה כשאתה רואה לא יותר מערמת כלים מלוכלכים בכיור.
ואז
פתאום בא לך משהו מתוק. אתה נובר בכל הארונות בתקווה שאולי שכחת שם פעם
איזה וואפל חצי אכול שמחכה שתסיים אותו. בצער רב אתה מגלה שלא, ואז שוקל
לרדת לקנות משהו במכונה שלמטה, כי עכשיו סופש/אמצע הלילה והכל סגור. אתה
בודק בארנק ומגלה שאין לך מזומן. שיט. בפשרה ממש פשרתית מצידך אתה מסתפק
בתירס מקופסת שימורים או באיזה פרי, כי היי - גם זה נחשב משהו מתוק.
בלית
ברירה אתה הולך להתקלח, כי אפילו אתה כבר לא יכול להיות בנוכחות עצמך,
וכשאתה חוזר לחדר אתה מקווה בכל ליבך שנשארו לך תחתונים נקיים. אז זהו,
שלא. צריך לעשות כביסה. אממ, איך עושים כביסה...?
אתה זורק כמה בגדים
למכונה בלי לדעת שבכלל צריך לעשות הפרדה של לבן וצבעוני. אתה קורא את
ההוראות ומקווה שאתה פועל לפיהן, כי כל הכפתורים על המכונה די מחוקים. בזמן
שהמכונה פועלת ומשמיעה רעשים מחשידים אתה מתפלל שמחר יהיה לך מה ללבוש.
אבל
בואו נסתכל על הצד החיובי: אין אחים קטנים שבאים להציק או סתם מרעישים.
אין הורים שמנדנדים לך בכל מיני נושאים שלדעתך הם חסרי חשיבות בעליל, כמו
ללמוד או לסדר את החדר. אין מי שיסתכל עליך מוזר אם תלך שבוע עם אותה
פיג'מה, ואין מי שיעיר לך על זה שאכלת יותר מידי ממתקים לאחרונה. אין מי
שיציק לך לקצר בזמן של המקלחת/שירותים כי הוא צריך להיכנס ממש דחוף. אין גם
מי שיעיר לך על זה שאתה נשאר ער עד מאוחר כי זה עושה אור ורעש ומפריע
לאחרים לישון. ואיפה אמא שתזכיר ללא הרף שדיבור מרובה בפלאפון מגביר סיכוי
לחלות בסרטן?
אתה מסתכל על הדירה שלך. מישהו צריך לסדר ולנקות אותה. בלית ברירה אתה לומד לנקות. ואפילו טוב, כי ממש נמאס לך כבר מהנמלים האלה.
ואתה
מסתכל על המקרר. אתה שוקל דרכים להעביר את אמא שלך למטבח פה לכמה שעות
לטובת אספקת אוכל שבועית. אתה מבין שזה לא הולך לקרות. בלית ברירה אתה מרים
טלפון כדי לשאול איך מכינים אורז או מגגל מתכונים פשוטים. אחרי שכמעט נשרף
לך המטבח, שלא לדבר על סיר שלדעתך יותר פשוט לזרוק לפח במקום לשבת לקרצף
את כל השחור שנדבק, ועל הבזבוז האטומי של ה7 שקל שעלתה שקית האורז, אתה
מבין שאולי זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה כשאמא עושה את זה. מעולם לא חשבת
שפעולה שנשים עושות באופן כל כך טוב יכולה להיות כל כך מסובכת. אחרי הכל,
לנהוג זה הרבה יותר פשוט מלבשל, ואיכשהו בזה הן לא ממש טובות...
בסופו
של דבר, לרוב בדרך של ניסוי וטעייה, אתה סוג-של לומד לבשל. יופי, אז עכשיו
לא תמות ברעב, ולא הרסת את המטבח טוטאלית, אבל מה זה האוכל התפל הזה?! אתה
נזכר בערגה באוכל של אמא. אוח, האוכל של אמא. אתה שוקל להקים מזבח ולהקריב
זבחים לאמא שלך, רק שתבשל בשבילך.
ואז עולה בדעתך הרעיון המבריק לחזור לבקר בבית. לסופש אחד, אחרי כמעט חודש שלא ביקרת, לחזור לרגע לחיים הנוחים שהיו לך ואבדו.
אז
אתה חוזר. וקופץ עליך הכלב. אחרי שלקחת את זה כמובן מאליו במשך שנים אתה
מוצא את עצמך מתרגש פתאום. והיי, איזו הפתעה, האחים הקטנים דווקא לא כאלה
מציקים. הם די מרוכזים בעניינים שלהם, וכשהם טורחים לדבר איתך אתה אשכרה
מביט במבט של הכרת תודה. אבא שלך אומר לך שרזית. אתה נמנע מלהסתכל בעיניו
ואומר שזה בטח נדמה לו כי המכנס טיפה גדול עליך. אתה חוזר לחדר שלך ונופל
בהקלה על המיטה. ריח של מצעים נקיים, כבר שכחת איך זה מריח. ואפילו אין
בגדים על המיטה! רגע, גם לא על הכיסא! אתה מסתכל בחשש לכיוון השולחן...
יואו, גם שם אין בגדים! איזו ליגה! בטח כולם בארון... ואז אתה מריח את זה.
הריר מתחיל לנזול לך מהפה למרות שאתה מתאמץ לסגור אותו לגמרי. אתה הולך רגע
לשירותים. אתה לא שוכח לבדוק בחשש לפני שאתה סוגר את הדלת שיש נייר
בשירותים. ואז אתה נזכר שאתה בבית. מזתומרת, יש אפילו מגבונים לחים!
ומקלונים לאוזניים, וצמר גפן, ותחליב גוף, וקרם ידיים, ושפתון נגד יובש,
ואלכוהול לחיטוי, וחוט דנטלי. וואו, איזה שפע.
את האוכל של אמא אתה
טורף, למרות שאכלת סנדוויץ' ממש לפני שהגעת. אתה מרגיש איך אמא מסתכלת בך
בסיפוק ותוך כדי מנסה לשער לעצמה השערות, ומתאפקת מאוד שלא לשאול שאלות.
אתה מסיים לאכול והולך לארון שלך עם התקווה המוכרת שעדיין תישאר שם לפחות חולצה אחת נקייה. ואז אתה רואה המון!
וכשאתה הולך לישון, אתה לשנייה חוזר להאמין באלוהים כשאתה מבקש ממנו שיאריך טיפה את הסופש, רק עוד קצת.
אז ההפוגה היתה קצת ארוכה יותר ממה שתכננתי, אבל בגלל שאני אדם אופטימי אני מאמינה שהעולם לא יחרב בעקבות זאת.
ואם כן, אז אסתפק לפחות בידיעה שעשיתי מעשה טוב 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: