מכירים את זה שאתם בעבודה, אבל אתם לגמרי לבד, במקום שאף אחד לא יכול לראות אתכם או להשגיח עליכם?

אז כזאת היא העבודה שלי, רוב הזמן. יש בעבודה שלי רק שני עובדים: אני והבוס. הבוס, יאמר לזכותו, אדם מזדקן מאוד חביב. מהסוג המזרחי הקלאסי של פעם, עם נימוסי אירוח מעולים ואמונה בקדוש ברוך הוא, בעזרת השם. תמיד כשאני מגיעה הוא קודם כל מכין לי כוס תה עם לימון, אחד סוכר. הוא מכין לי כל כך הרבה תה שמערכת השתן שלי מעולם לא היתה פורחת יותר.

אז רוב הזמן הוא יושב במשרד שלו בעוד אני נמצאת בחדר שבו צריכה להיעשות העבודה, נהנת מהבדידות. אני יושבת בכיסא מול שולחן ועליו ניירת, כל כך משעממת. לידי נחה כוס תה עם לימון, שכל פעם שאני לוגמת ממנה פניי מתכווצות בסבל. מי צריך את הלימון הזה? אני קמה בהחלטיות וזורקת את פלח הלימון המיותר לפח. אני פונה חזרה להנות מהתה, אבל מיצי הלימון עדיין נחים בתוכו, בלתי ניתנים להפרדה. אני נאנחת בייאוש ושופכת את התה לכיור, דואגת להשאיר מעט תה בתחתית כדי שייראה כאילו שתיתי.

בדרך חזרה למקומי אני דואגת לעצור מול תנור החימום ולעמוד בגבי אליו, מעט מכופפת. מה, לחמם את התחת זה אחד הדברים המענגים.

אחרי שוידאתי שישבני חומם כראוי אני חוזרת למקומי כדי להמשיך לעבוד קצת. אחרי כמה זמן אני נשענת לאחור ובוהה קדימה, מפזמת ביחד עם הרדיו את השיר שמתנגן באותו רגע.

את צריכה ללמוד להתרכז יותר טוב, אני נוזפת בעצמי. וגם להיות קצת פחות שיפוטית כלפי עצמך, אני עונה לעצמי בתוכחה. זו פעם אחרונה שאת עושה את זה! אני מזהירה את עצמי. טוב טוב, אני עונה, כאילו שאת יותר טובה. כלבה.

אני חוזרת לעבוד במרץ. כשנמאס לי אני קמה לשטוף ידיים, וחוזרת למקומי בצעדי ריקוד קלילים ביחד עם שיר המזרחית הקצבי שברדיו, מענטזת מפעם לפעם. איזה יום עבודה נחמד.

ביום למחרת:

אני מגיעה לעבודה. הבוס נמצא שם, מברך אותי ושואל לשלומי.

אנחנו מנהלים שיחת חולין קצרה, בה הוא מספר לי מעט על חייו ועל ילדיו, כנראה שכח שכבר סיפר. כמו ששכח שהוא כבר הכין לי כוס תה לפני 5 דקות. הוא מספר לי בגאווה שהוא חבר ועד בית בבניין שבו הוא גר, ובגלל שיש שם 220 קומות אז קשה לפקח על ניקיון חדר המדרגות. כדי לפתור את הבעיה הם התקינו מצלמות על מנת לעקוב אחרי המנקים, ולוודא שהם עושים את עבודתם כראוי ולא מחפפים. את מה שהמצלמות קולטות הוא רואה דרך האינטרנט, ממש מהמשרד שלו כאן.

אני מהנהנת בהתרשמות, ומגיבה כמה מילות גנריות על כך שזה פתרון טוב וחכם, ואיזה יופי שאפשר לראות גם מכאן. (מה זה התרשמות, העובר שלי במרוכבות מרשים אותי הרבה יותר).

הוא מחייך וממשיך לקשקש על כמה שמצלמות מעקב זה דבר חשוב, למשל בגני ילדים, כדי שההורים יוכלו להיות רגועים שהגננת לא מתעללת להם בצוציקים. אני ממשיכה לענות כן כמובן זה מאוד חשוב ונהדר שיש את זה.

הוא מסכים איתי ואומר שבכלל לפעמים כשעובדים בלי פיקוח העובדים יכולים קצת לזייף. אבל כשהם יודעים שיש מצלמות אז הם לא עושים את זה.

בעוד אני חושבת מתי הוא יילך כבר כדי שאוכל לשיר עם הרדיו את השיר הממש מגניב שבדיוק מתנגן, הוא מתחיל ללכת סוף סוף לכיוון הדלת. "אז זה טוב שאפשר לראות מה העובדים עושים. תחשבי על זה", הוא אומר ויוצא כשחיוך מרוח על פניו.