היום היתה הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה בבית שלי. אותה דירה שכתבתי עליה כאן כל כך הרבה, הדירה שחייתי בה 11 שנים מחיי וכל כך אהבתי.

קמתי מוקדם אחרי לילה אחרון בחדר שלי, עייפה ונוקשה בגלל שינה לא טובה (היה לי נורא קר, הפוך ובגדי החורף כבר נארזו), משתדלת להזדרז להתארגן כדי להספיק את הרכבת לחיפה, כדי להספיק להגיע לעבודה בזמן.

בזמן ההתארגנות קלטו עיניי מראות שגרתיים לכאורה שהתעלמתי מהם באותו רגע: אחותי ישנה על המיטה שלי, מכורבלת בשמיכה והמון בגדים מפוזרים סביבה על המיטה. אני משתדלת שלא להרעיש. הציורים על הקירות בחדר, עמומים וקצת זוהרים באור החלש של הבוקר שחודר את התריס. השידה שמולה אני מתאפרת כל בוקר, רק שעכשיו אין שם מראה אז אלך להתאפר בחדר האמבטיה. כשאני פותחת את דלת החדר באים לקבל את פניי כלביי האהובים, שמחים ומקפצים ומכשכשים בזנב כאילו לא ראו אותי שנה, מנסים לקפוץ עליי כדי שאקח אותם בידיי וכך יוכלו ללקק את פניי כאוות נפשם.

כל הבית מלא ארגזים, קצת קשה לתמרן בינהם. אבא יושב בפינת אוכל, קורא עיתון ואוכל משהו. אמא כבר על הרגליים מתרוצצת, לסיים להכין דברים אחרונים למעבר.

אני פועלת על אוטומט, מבצעת את פעולות הבוקר השגרתיות ולא עוצרת לרגע כדי להתבונן: הנוף שנשקף מהמרפסת שראיתי אינספור פעמים בכל שעה של היום, לפעמים כדי לחכות למישהו שציפיתי לבואו; הסלון המרווח שנהגתי להתבטל בו עד שאבא היה נוזף בי לחזור ללמוד; המטבח שהפיק ניחוחות שעשו אותי רעבה גם אם הרגע אכלתי.

רק בדרך לחיפה אני קולטת שזו היתה הפעם האחרונה שלי בבית. המראות האחרונים משם מתחילים להציף את ראשי, ובאופן לא מפתיע אלו דווקא המראות השגרתיים והטריוויאליים, ועם זאת כה יפים, שתיארתי קודם. ליבי נצבט מצער ואף שמץ של החמצה על כך שלא נתתי מבט מעמיק יותר בטרם הזדרזתי כל כך לצאת.

בחודשים האחרונים העציבה אותי מאוד הידיעה שאנחנו עומדים לעזוב את הבית, כדי שאמא ואבא סוף סוף יוכלו לפרק את החבילה. בשבועות האחרונים ראיתי את הבית כדבק שעוד איכשהו מחבר ביננו ומשאיר את משפחתנו שלמה, מכריח אותנו לחיות יחד, להתעורר יחד, לאכול יחד, ואת אבא להכין לאמא קפה. היה קשה לי להסכים ביני לבין עצמי לעזוב את הבית, שבשבילי היה הרבה יותר מקורת גג - הוא היה מקום מפלט, מקום השייכות, מקום הביטחון. העברתי בו המון, מהרגעים הכי קשים של חיי ועד הרגעים הכי יפים של חיי.

הדירה החדשה יפה מאוד (אלא מה, אני צבעתי), אבל היא לא מספיקה בשבילי, כי לא כל משפחתי תהיה איתי שם. בהתחלה חשבתי שאראה בדירה החדשה מקום זר, מן קורת גג זמנית (כמו המעונות) ולא באמת אצליח לאהוב אותה. אבל אחר כך, במחשבה חוזרת, הבנתי: זה לא באמת משנה איפה אני גרה. זה לא באמת משנה מה הנוף שאראה מהחלון, או מה הגודל של הסלון. שום דבר לא באמת משנה כל עוד אני גרה עם האנשים שאני אוהבת וזקוקה להם, שהם הבית האמיתי שלי. הם מקום המפלט, הם תחושת הבטיחון והשייכות. הדירה הקודמת לא היתה הדבק: אנחנו עצמנו הדבק. האהבה שמחברת אותנו אחד לשני, גם אם יהיה עלינו להיות רחוקים פיזית. בכל פעם שאסע לדירה החדשה אדע שאני חוזרת הביתה. כי הביתה פירושו להרגיש שייך, ואין כמו תחושת השייכות החמימה של המשפחה.

עצוב לי, אבל אני יודעת שזה עצב שעתיד לפנות את מקומו לתחושה של התחדשות ואף התקדמות. ולגבי שמחה? תכלס, השמחה תמיד היתה שם. על הספה, בין הכיסאות, מאחורי השולחן ועל מכונת הכביסה. מי יודע, אולי ארזנו קצת ממנה.