איזה עצבים. אני ממש מעוצבנת. כל היום יש לי רק עצבים!

אנשים שנהנים להציק, אנשים שנהנים לעשות דווקא, אנשים שכל הזמן עויינים...

לאיזה חרא של עולם נולדתי?

ואחר כך לא מבינים למה אין אהבה!

אנשים חושבים שהם יחידים בעולם ושהם המציאו את הגלגל. ואוהבים את עצמם על זה בצורה מחליאה.

בא לי להקיא.

~כעבור דקת הירגעות~

משפט שבזמן האחרון אני חווה אותו כל יום מחדש:

"כששני אנשים מנסים לנהל עולם, העולם מתפרק" משהו כזה.

לכל אחד יש סודות. (משפט שמשום מה מצלצל לי מוכר מ"מר וגברת סמית'"). גם לי.

ונמאס לי להסתיר אותם...

מישהו חכם אמר פעם שיש אנשים שכל כך מכוסים במסכות, שכשהם מסתכלים במראה הם מתקשים לזהות מי הם באמת.

(זה לא אנדריי אמר את זה למרות שזה היה יכול להתאים)

לפעמים אני מסתכלת על אנשים ותוהה באיזה מסיכה הם השתמשו הפעם.

אנשים חושבים שלא יודעים מי האני האמיתי שלהם.

אבל זה כל כך ברור, כל כך גלוי, ורק הם עצמם לא שמים לב....

גם אני משתמשת מידי פעם במסיכות. עם דגש על המידי פעם.

כשהלכתי למיונים לעתודה, למשל, השתמשתי במסיכה.

כשאני מעבירה חוג, אני עם מסיכה.

אני אפילו מוצאת את עצמי לפעמים עם מסיכה גם באמצע שיעור פרטי.

מה הפלא שמורים מאבדים את הראש ופוצחים בשביתה.

בכל מקרה, אני, בשאר הזמן שאני לא צריכה להיות בעלת סמכות או בעלת ביטחון עצמי גבוה, תמיד נשארת אני.

(בהשראת השיר המוכר "לפעמים אני בלה בלה אבל אני תמיד נשאר אני" לא זוכרת איך זה הולך...)

סרטון שחימם לי את הלב....

ולסיום משהו שתמיד מרגיע אותי - להסתכל בתמונות.... אז הנה כמה תמונות אהובות עליי