לאחר סיור של יום שלם, שבעצם האוטובוס סייר ואנחנו סתם ישבנו בתוכו וזללנו, אני עדיין מנסה להבין מה היתה הפואנטה של היום הזה.

בשביל מה להוציא אותנו מהבית ב6 וחצי בבוקר ולהחזיר אותנו ב9 וחצי בלילה.

ואני עדיין מנסה להבין.

ועדיין.

לא חשוב. ויתרתי.

היום הסתכם בנסיעה ארוכה מאוד, תמונות רבות מאוד, שטיפת מוח חזקה מאוד, ויריות טנקים מרעישות מאוד. בסיכומו של דבר הגעתי למסקנה שלא כל כך בא לי להיות מאלה שהורגים. או יורים. או כל זה.

בא לי להיות מאלה שיוצאים לשדה הקרב, נמצאים תחת אש, אבל בכל זאת לוקחים את הפצועים ומטפלים בהם.

בא לי להיות שם כדי לעזור, לא כדי לפגוע.

ולדבר בפילוסופיות כזה, כאילו מאגניב כזה...

אייי חוויות חוויות

מי יתן ולא נדע עוד קרבות בעמק הבכא

ולא שיחות עם אביגדור ליברמן והכובע קאובוי שלו

או שקוראים לו אביגדור קהלני? :| אלוהים יודע.

אביסמאל.

ואגב, אני גאה לספר שהצו הראשון מאחוריי! D: וואו, אני מרגישה מאגניבה.

טוב נרדמתי...... גוד נייט לכם........ זזתי לקיים דו שיח עם בעלי המושלם......

בקרוב תמונות......... ;)