במסגרת עבודתי כמדריכה ביחידה לנוער שוחר מדע בטכניון, אני עובדת עם בני נוער בכיתות ח'-יב' שמגיעים לקבל העשרה בכל מיני חוגים שאין בבית הספר שלהם.

העבודה היא מאוד נחמדה אם כי מתישה לעיתים, והילדים - יש שם את כל הסוגים.

אז מקרה אחד מיני רבים שקרה לי השבוע במהלך חוג אלקטרוניקה, מתואר להלן:

קבוצה של 20 ומשהו ילדים, בכיתה ח', בחוג אלקטרוניקה שכולל 2 מדריכים - מדריך ראשי ואני, עוזרתו הצנועה. הילדים עצמם סקרנים, נחמדים, ומשתפים פעולה - פרט לאחד, שהוא ה-ילד ה-קשה שפשוט הורס את הכיף שבחוג: הוא צועק, מתחצף, מקלל, מציק לאחרים באופן מילולי ופיזי, מדבר בזמן ההסבר של המדריך ובאופן כללי פשוט קשה לתפעול. לצורך הסיפור אקרא לו רועי.

כבר בשיעור הראשון של החוג, שחציו היה בכלל משחקי היכרות - נאלץ המדריך להוציא את רועי הבעייתי החוצה לכמה דקות של "הירגעות". זה לא בדיוק עזר.

בשיעור השני שהיה השבוע, רועי כנראה בא עם אנרגיות גדולות - ופשוט סירב לתת לחוג להתנהל באופן תקין. בכעסו וזעמו שלח אותו המדריך הראשי שוב החוצה, כשהפעם רועי אומר "אבל מה עשיתי?!? למה דווקא אני?!?" ויוצא בסערה החוצה.

בהיותי בחורה שמשתדלת לחשוב, גם קדימה, החלטתי לצאת ולדבר איתו - אולי בכלל עדיף שהוא יעבור לחוג שיעניין אותו יותר - וכך יהיה לכולם יותר טוב.

יצאתי מהכיתה וראיתי אותו נשען על הקיר, דמעות זולגות מעיניו. היתכן שרועי הקשוח, התקיף והאלים עומד מולי ובוכה?

פניתי אליו. נעמדתי לידו כמה שניות בשתיקה, כדי שיעכל את העובדה שנוכחותי שם, במידה ויחליט שהוא לא רוצה שאראה אותו בוכה.

לבסוף הרים את ראשו ואמר, כשפניו רטובות מדמעות: "אני לא מבין למה תמיד נטפלים אליי. גם הילדים האחרים מציקים וצועקים, למה תמיד רק אני אשם?"

החלטתי לגשת ישר לעניין.

-"רועי, החוג הזה בכלל מעניין אותך?"

-"לא."

-"יש ביחידה הזו חוג אחר שכן מעניין אותך?"

-"לא."

-"שום דבר? אז למה אתה פה בכלל?"

-"כי אבא שלי מכריח אותי. הוא אומר שזה יעזור לי בבגרויות."

-"אבא שלך יודע שזה לא מעניין אותך ואתה סובל כאן?"

-"לא, ואני גם לא אגיד לו."

עוד דמעה.

כאן הגיע השלב שנדלקה לי הנורה. אני יודעת מה זה הורים לוחצים, וגם אם בלי להתכוון לפעמים הלחץ יכול להיות חזק מידי ופוגע.

-"אז במקום להרים ידיים ולוותר וסתם לחכות שיסתיים החוג, למה שלא תנסה להקשיב? אולי באמת תגלה שזה מעניין אותך, והחוג יעבור לך בכיף."

-"ניסיתי להקשיב, אני לא מבין כלום. וכשאני שואל את המדריך הוא אומר לי 'תנסה לחשוב לבד'."

כאן יאמר לזכותו של רועי כי הוא צודק - המדריך הראשי חסר סבלנות בעליל, וכשהוא מחליט שילד הוא "חסר סיכוי" אז הוא מראש מוותר על כל סוג של תקשורת איתו, מלבד השתקה. בטח שלא "יבזבז זמן" על להסביר לאותו ילד. זהו דפוס פעולה שמאוד מפריע לי בעבודה עם המדריך הזה, אבל היות ואין לי דרך לשלוט במעשיו, אני פשוט מנסה לפצות על כך על ידי מתן תשובות בעצמי. אבל לא תמיד אני שומעת או שמה לב, וזו בעיה.

-"המדריך ניסה לדרבן אותך לחשוב. וחוץ מזה אתה יכול תמיד לפנות אליי, אענה לך בשמחה על כל מה שלא תבין."

רועי מביט בי בחוסר אונים, עיניו אדומות.

-"מה זה יעזור. אני לא מצליח כלום. אפילו בבית הספר הממוצע שלי הוא 41 ואני נכשל כמעט בהכל. אפילו המורות כבר התייאשו."

-"אתה משקיע בלימודים?"

-"נראה לי שכן..."

-"אתה עושה את כל שיעורי הבית? מקשיב בכיתה?"

-"כן".

כאן יש לי קצת הרגשה שזו לא אמת מוחלטת, אבל אני מחליטה שלא להתעמת איתו על כך.

-"אם כך אז אין שום סיבה שלא תצליח. ואם כל כך קשה לך אז אתה תמיד יכול להיעזר במורים פרטיים."

-"אין לי כסף לזה. הם לוקחים המון כסף."

-"לא צריך להיות לך כסף, להורים שלך צריך להיות."

זה המקום לציין כי רועי בא לכל שיעור בחוג מצויד באייפד (מחשב מסך מגע?), לא מוכן להניח אותו מידיו. מיותר לציין שאין כזה להרבה ילדים בגילו...

אבל בינתיים רועי רק משפיל את מבטו ואומר,

-"אני לא רוצה לקחת כסף מההורים שלי. אני לא מרגיש בנוח עם זה."

-"אבל אתה ילד. הם אמא ואבא שלך, התפקיד שלהם זה לדאוג לך - גם כשדרוש כסף בשביל זה. ואני מניחה שהם לא רעבים ללחם."

-"נכון. אבל בכל זאת אני עובד - כל יום אחר הצהריים אני מחלק פלאיירים. אני מוכן לעשות הכל בשביל לא לקחת מהם כסף."

הקול שלו רועד, ודמעה נוספת מטפטפת על החולצה. מה קורה כאן?

-"רועי, אתה לא צריך לפחד מההורים שלך. אתה יכול לנסות לבקש כסף למורים פרטיים, ובמקרה הכי גרוע הם לא יסכימו."

-"אני לא מבקש מהם כלום. אפילו את האייפד קניתי לבד, עם כסף שחסכתי מימי הולדת שהביאו לי מעטפות עם כסף. זה עלה לי 4 אלף שקל"

אני קצת מופתעת לרגע, תוהה עד כמה תרחיש כזה יכול להיות הגיוני. אחרי 2 שניות אני מבינה שזה לא באמת משנה - התגובה שלי יותר חשובה.

-"יפה מאוד, זה מראה על בגרות ואיפוק וחשיבה קדימה."

שתיקה.

"רועי, נראה לי שאתה מסוגל לעשות מה שתרצה אם רק תחליט כך. רוצה לנסות לחזור לחוג ולהקשיב באמת, ואענה לך על כל מה שלא תבין?"

-"כן, אבל הילדים צוחקים עליי."

-"זה כנראה בגלל שאתה צועק ומקלל ובועט."

-"בבית הספר אף אחד לא מתייחס אליי. רק כאן הם מתייחסים אליי, בחוג."

-"אז בגלל זה אתה מתחנן לתשומת לב?"

-"אני לא מתחנן לתשומת לב!"

-"אז למה אתה עושה את זה?"

שתיקה. לא באמת ציפיתי לתשובה. השתיקה שלו הספיקה לי.

"רועי, אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. מה שחשוב הוא שיהיה לך טוב. אותו דבר לגבי הבכי - אין כאן שום דבר שראוי לגרום לך לבכות. לא החוג, לא הילדים, וגם לא המדריך. אף אחד לא צריך לגרום לך לבכות. תזכור את זה בפעם הבאה שאתה כועס."

-"אני אזכור."

-"יאללה, רוצה לתת עוד צ'אנס?"

הוא מהנהן בשקט.

"אז קדימה, לך תשטוף קצת פנים ותחזור לכיתה."

כשהוא נכנס לכיתה עדיין ניכרים עליו מעט סימני בכי. הוא ניגש ישירות למקומו ומתיישב עם הגב ללוח, מניח את ראשו על ידיו. הילדים מביטים בו בתהייה וליחשושים עוברים בכיתה. אני משתיקה אותם בהינף יד, מורה להם להתרכז חזרה בהסבר של המדריך.

עוברות כמה דקות ורועי מרים את ראשו, ומסתובב לאט אל הלוח, שותק, מביט במדריך.

אני מסתכלת עליו ורואה שם את הילד הכי רגוע שראיתי מימיי.