ראשי תיבות של סיכום שבועי, כמו שהיו אמורים לעשות לנו שלשום ולא עשו (מעניין למה. כאילו שאיכפת למישהו איך היה לנו השבוע).

אז התנדבתי לסכם לבד:

חזרתי ביום ראשון בבוקר עם כוחות מחודשים ואמונה שאעבור את השבוע בהצלחה (אם דבר כזה אפשרי בכלל בטירונות), אבל כבר ברכבת נרדמתי. הגעתי קצת באיחור, עליתי מהר-מהר על מדי ב' (שלא התגעגעתי אליהם במיוחד) והלכתי יחד עם שאר המחלקה לנשקייה. הוצאנו את הנשקים שלנו וקיבלתי את הנשק היפה שלי, והלכנו למטווחים.

בלי שלום, בלי בוקר טוב, בלי איך היה הסופ"ש, בלי מאיפה השפצור-לנשק-השפצור-לכומתה-השפצור-לדיסקית ובלי כלום. קחו רובה תירו וביי.

אז הגענו למטווחים, ירינו בעמידה, כריעה ושכיבה. אני נהנתי. באמת שנהנתי.

חוץ מקטע אחד שזאת שירתה לידי פרצה בבכי כי היא לא ראתה כלום (זו ההיא ששברה שמירה שבוע שעבר כי הפחדתי אותה) והתחילה לטלטל את הרובה ימינה ושמאלה בלי לשים לב תוך כדי שהוא טעון ומוכן ואני לידה. ברגע הזה, אני מודה, באמת חששתי לחיי.

בסופו של דבר יום המטווחים עבר בשלום, והתחלנו להתכונן ליום שמירות די צפוף שעתיד לבוא בקרוב.

במהלך היום שמירות (יום שני) הייתי בטוחה שהכל הולך חלק - קמים בזמן, לא מאחרים, לא נוטשים עמדות וכו'.

אבל בבוקר יום שלישי, כשעמדנו למסדר בוקר כדי לסדר את החדרים, הנזיפה של המפקד היתה בערך ככה:

"פשוט ביזיון. אין לי מילה אחרת להגדיר בה את היום שמירות הזה שלכם. ואני לא מהסס להשתמש במילה הזאת. ביזיון. (יורק תוך כדי).

בנות ששוברות שמירה - יושבות, נרדמות, נמצאות בלי אפודים עליהן, בלי נשק (!!) עליהן, משחקות טאקי, מגיעות בלי כוננות לשמירה, שומעות שירים, שרות שירים, עושות גרעפסים בקשר! ולא זה לא מצחיק בכלל! אתן צריכות להתבייש! איפה אתן חושבות שאתן? מי אתן חושבות שאתן??" וכך הלאה...

מהרגע שהוא התחיל לדבר בקושי החזקתי את עצמי שלא לפרוץ בצחוק, אבל כשהוא הגיע לקטע של הגרעפסים בקשר כבר התפוצצתי. כמו הרבה בנות אחרות. מה שהגביר את הזעם שלו (ואת החוסר אונים?).

אחר כך במסדר בוקר הוא ומפקדות אחרות גילו את הקישוטים הקטנים שעיטרו את הקירות בחדרים ושמות נרשמו והבטחות הובטחו. מעבר לזה אני עדיין לא יודעת.

במהלך הימים הבאים עברנו כל מידי סדנאות (עזרה ראשונה, אב"כ, מ"ק 77, שימוש בM16 ועוד) שחלקן היו מעניינות וחלקן פחות. אחר כך נבחנו במבחנים מעשיים ועיוניים. היה סבבה.

קיבלנו הרצאות על תרומת דם, על הפרט מול המערכת ועוד דברים "להעשרה". קיבלנו אפילו שיעור לחזרה על החומר של המבחנים העיוניים, במהלכו לא השתתפתי במיוחד (בטח הציון יהיה בהתאם) אלא הייתי עסוקה בלצחוק עם זאת שישבה לידי, עדי.

היא כל כך רושמת וכל כך מקשיבה וכל כך רצינית שאני לא יכולה שלא לצחוק עליה. לקחתי לה את הדף והעט כדי "לרשום בשבילה" ובמקום זה כתבתי משפטים מצחיקים שיצאו למפקדים בזמן שדיברו (כל מיני שיבושי דיבור ונזיפות) והחזרתי לה, והיא נכנסה למצב כפית. המפקד שהואיל בטובו לשים לב, ירק עלינו את המשפט "מה, חזרנו לכיתה א'?" ואנחנו בתגובה צחקנו עוד יותר.

בהסבר על הנחת ח.ע הוא בכלל התעלה על עצמו וכתב על הלוח את הפרטים שצריכים להיות רשומים על החבוש: ח.ע, שעה, ושם המניח.

בכתב שיצא לו על הלוח זה נראה כמו "שם המנוח", וכשהפניתי את תשומת ליבה של עדי לדבר הזה היא כמעט התפוצצה. נאלצתי להסתתר בצעיף כדי שלא ישמעו שאני צוחקת.

בערב של יום רביעי שמחתי שאין לי שמירות בקומה. עשיתי את הסט"פ שלי והלכתי לישון בכיף שלי אחרי שיחה ארוכה ומהנה עם אבי. חלמתי חלומות טובים ואף אחת אפילו לא נחרה ככה שזה באמת היה לילה יוצא דופן. עד שבא המחבל.

בשעה 1:47 נכנסת המ"מ לקומה ולוחשת בקול רם: "כל החיילות להתעורר, להתעורר! להיכנס בשקט מתחת למיטה, לא להדליק אור ושום דבר בוהק כמו פלאפונים, לא ללבוש לבן כי זה בולט בחושך ולשכב בדממה מתחת למיטות! אסור שיראו שום דמות או צל! קדימה, מהר, זו הקפצת אמת! יש מחבל בבסיס!"

וכשכל המחלקה נכנסת לפאניקה (בנות, נו) וחצי מהבנות בוכות שהן צריכות לשירותים (מהלחץ בטח) ומפקדים ומפקדות רצים בקומה עם אפודים וקסדות ונשק מכוון קדימה (לא יודעת אם בכוונה או לא) אני בינתיים התיישבתי ליד המיטה, גיליתי שאני לובשת גופייה לבנה ושהרצפה ממש קרה, התכסיתי בשמיכה שלי, וחזרתי לישון כשאני שעונה על התיקים. ברקע שמעתי את המ"מ מסתובבת בקומה ומסבירה שמחבל חדר לבסיס ושכוחות של קצינים וסמלים יצאו לעבר הכיוון שלו. תוך כדי היא מתלחששת עם שאר המפקדים ("נעלתם את ההילטון? מה המצב של מחלקה 2?" ועוד) וקצינה רצה במסדרון תוך שהיא לוחשת-צועקת "כל החיילות בסדר? כל החיילות בסדר??" והבנות בחדרים האחרים צועקות שאלות די לחוצות.

אחרי חצי שעה של ישיבה על הרצפה הקרה, המ"מ שוב לחשה בקול רם: "כל החיילות לקום בדממה ולהיכנס למיטות שלהן, לשכב ולחזור לישון. אני חוזרת: בלי להדליק אור, בלי להשמיע שום קול, לחזור חזרה למיטות ולישון. המחבל נתפס."

כמו שאפשר להבין לא נשאר לנו לישון הרבה עד ההשקמה ב4 ורבע, כי היה לנו יום של תורנות מטבח.

בניגוד למה שכולם אומרים היה דווקא כיף, טחנתי הרבה אוכל שמשום מה לא מביאים לנו בארוחות הרגילות (בטח זה רק לקצינים וכל אלה) ורוב הזמן לא עשיתי הרבה. אם לומר את האמת ישבתי כמה זמן על עיצוב הציור לחולצת סוף טירונות שלנו, תוך כדי שאני מנסה להתחשב בבקשות של כל המחלקה. בסופו של דבר הוחלט על קריקטורות של שלושת המפקדים, כשליד כל אחד כתוב המשפט שהוא תמיד אומר. די מצחיק, אבל בצורה קצת שיטחית הייתי אומרת. בהיעדר רעיון יותר טוב, התפשרנו על זה וכך תיראה חולצת סוף הטירונות שלנו. (כאילו שהטירונות היתה יותר טובה).

היום האחרון של הטירונות מטבח עבר בסבבה, אכלתי הרבה ארטיקים והרבה בורקסים (לא קנויים) ומלפפונים טריים ושקיות שוקו ועוד דברים טובים למיניהם. הלכתי לישון בסבבה כששוב אין לי שמירות לילה ולפני יש 7 שעות שינה מפנקות. (מי היה מאמין שאי פעם אדבר ככה. פחות מ10 שעות שינה לא מקובל עלי).

בשישי בבוקר שוב עשינו נקיונות של החדרים ושל הקומה כולה, עברנו תדריך יציאה ויצאנו הביתה.

בשעה טובה.

הלכתי לישון אתמול ב3 בצהריים והתעוררתי רק היום בבוקר.

ועוד רציתי ללכת לאימון אתמול לבקר את החבר'ה. ולפגוש את שירן. ועוד הרבה.

לא נורא, יש גם את היום.

בקרוב תמונות :) החלק האהוב על כולם.

אני צנצנת אם מישהו באמת קרא את כל מה שכתבתי כאן. אבל למי איכפת, זה בשבילי לא בשבילכם, זדיינו.

תמונה מהדרך חזרה אתמול הביתה. שימו לב לנוף....

וצאו מהשוק!!!

צ'או