הטלנובלה שלי. הטלנובלה שלנו.

מעניין מה יקרה בפרק הבא.

אחרי שנפתרו כל הבעיות, הגיעה בעיה חדשה. זה לא יגמר, נכון? מישהו מלמעלה בטח שומר שזה לא יצליח יותר מידי. או שאולי זו פשוט אני, פה למטה, הטיפשה.

אבל טיפשה כמה שאני אהיה, אני לא מתחרטת. אני מעדיפה לגלות את האמת, וגם אם זה יכאב קצת בהתחלה, זה יהיה כלום לעומת אם אני אשקר, ויותר מאוחר האמת תתגלה. כי לשקר אין רגליים, הוא לא נעלם.

אז הייתי תמימה, וכנה. סיפרתי. לא יתכן שלמרות כל מה שעברתי, עדיין נשארתי בנפש ילדה קטנה... אולי אחרי הכל, הגיל כן משפיע. קצת. אבל רק קצת.

אז הנה הילדה הקטנה שבי יוצאת שוב. זאת שמפחדת, זאת שבוכה בשקט. זאת שלא בטוחה מה לעשות. זאת שלא יודעת מה יהיה. זאת שעומדת מול החלון ומסתכלת בעצב לשמיים... ומבקשת מההוא שם למעלה שלא הכל ייהרס. לא הכל. זאת שלא יודעת איך להמשיך לבד....

אולי ההוא שם למעלה ישמע את הלב שלי פועם בעצב. יבחין בחששות. יראה את הפנים העצובות...

אני לא אבכה כי אין לי על מה לבכות. אני פשוט עומדת איפשהו באמצע בין האושר לכאב. נקרעת פעם לשם ופעם לשם. זה לא ממש כיף. אבל היה ברור שזה יקרה. הרי שום דבר לא יכול להישאר מושלם, נכון?

אז הנה, אחרי שהפרק הקודם נגמר, והבעיות שבו נפתרו, הגיע פרק חדש, עם בעיה חדשה. אם אני מחכה לפרק הבא? לא יודעת. לפעמים כן, לפעמים לא.

מה שכן, אני לא מתחרטת שזה קרה. היה צריך שזה יקרה. במחשבה שניה, טוב שזה קרה על ההתחלה. כי יש לו זמן להתחרט ולעזוב הכל. הוא עדיין לא נכנס לזה עמוק מידי. ככה אני יכולה לדעת באמת אם הוא מקבל אותי כמו שהוא אמור לקבל...

את שאר ההרהורים אני אשמור לעצמי. כבר אמרתי יותר מידי. אבל זה היה רק בשביל להוציא, כי אין לי למי לספר. אני אלך לראות אם חורגת, ואחר כך אלך לאימון. בסדרה לפחות יש גם אהבה שהעצב גובר עליה, ובאימון יש איפה להוציא את התסכול מזה.

צ'או.