סופסוף, בעיקר אחרי האימון של יום ראשון, האוזניים החמודות שלי מתחילות להראות סימני התאוששות. ירד הצבע הכחול ועכשיו יש פשוט נקודה אדמדמה :|

הגיעו תוצאות הבגרות במתמטיקה. ואבוי. לא רוצה לבדוק. =S

הועלתה פה הערה בקשר לכינוי ששיניתי. Inlove. דה דה, ועם כמה שזה נשמע מאכזב, אני לא מאוהבת באף אחד. לא במישהו ספציפי. אין מישהו שאני מאוהבת בו בסתר.. :|

בכל זאת, השינוי-כינוי היה בגלל שהסתכלתי שוב על Loveless, וחשבתי אם אני באמת כזו. ואני לא. יש בי המון אהבה להעניק, המון חום ותמיכה. אני לא חסרת רגשות. ואני לא צריכה להיות מאוהבת במישהו בשביל להעניק לו אהבה :| פשוט ככה אני... אני יצור שאוהב לתת הרגשת חמימות ושייכות :)

טוב נעזוב את נושא האהבה. נמאס. ביי.

כל יום שעובר אני לומדת עוד ועוד דברים חדשים. (לעע, כמה מפתיע). אבל אני לומדת דברים כל כך חשובים!

אני לומדת עוד על אחרים. לומדת עוד על עצמי. לומדת עוד על העולם.

את הדבר הבא שאני עומדת לומר, אמרתי לאנשים בודדים. אבל בכל זאת זה לא מוריד מערכו, אלא להפך.

יש כאלה שאומרים שהילדות היא התקופה המאושרת ביותר בחיים.

לעומתם, יש שאומרים שהילדות היא התקופה שאנחנו מנסים להתגבר עליה כל החיים. ההתחלה היא מבהילה. ואנחנו עוד רק בהתחלה. אנחנו רק נחשפים לכל הדברים של העולם, וכבר חייבים לדעת איך להתמודד איתם, כי אין לנו ברירה אחרת. ככה זה בהתחלה.

והסוף הוא עצוב.

אז מה שקובע, זה האמצע. האמצע יקבע מה עשינו עם החיים שלנו, אם הצלחנו להפיק את המיטב או לא, ואם היינו מאושרים.

יש כל כך הרבה בני נוער בגילי שמתייאשים כבר עכשיו... אבל הם מתייאשים כבר על ההתחלה, אז איך הם מצפים מעצמם להצליח? ההתחלה קשה לכולם. גם לי. אבל צריך לעבור אותה, וללמוד ממנה הכי הרבה. לא צריך להתייאש מהדברים הקשים, אלא ללמוד מהם.

הלוואי שאנשים יוכלו להבין את זה כמו שאני הבנתי. הדבר הכי חשוב בהתמודדות עם האויב היא להבין איך הוא פועל. ואני הבנתי איך העולם, או לפחות חלקו, פועל. הלוואי שאנדריי יפנים את זה גם :(

זה הסוד לחוזק שלי. ברוב המקרים. זה הסוד להתאוששות שלי. לכל אחד יש מקור ממנו הוא שואב את הכוח להמשיך ברגעים הכי קשים, כשמרגישים שאין טעם. יש אנשים שמוצאים בהם צד נסתר שממנו הם שואבים את הכוח. יש אנשים ששואבים אותו מאחרים. יש אנשים שנשברים כי הם לא מוצאים מאיפה לשאוב.

ויש אנשים שפשוט ממשיכים.

אני מהסוג של ההמשך. בכל זאת, אין לי ברירה אלא להמשיך. ואני חייבת לבחור במסלול שבו יש הכי פחות מכשולים.

את הפילוסופיה בגרוש הזו הבנתי בזמן שדיברתי עם שני אנשים. בנפרד. כל אחד מהם עולם ומלואו. אחד מהם עודד אותי, ואחר כך אני עודדתי את השני. אם לא היו לי חברים, הייתי מתה.

אז לכל החברים שלי, אני אוהבת אתכם נורא. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם. וגם אם לפעמים קשה לי לומר את זה, אתם חשובים לי נורא. כל מי שזה מופנה אליו, יודע. בלעדיכם, לא היו לי טעם ותקווה להמשיך. תזכרו את זה.

ביי :)