אין דמעות, אני לא בוכה יותר...

כולי ניסיון מר להדחיק את הרגש ממני הלאה.... מישהו פעם הרגיש איך זה לאבד מישהו שבאמת אוהבים?

התחושה הזו של הריקנות בחיים... של החוסר טעם...

האירוניה שבחיים שלי מוזרה עד כדי כאב. כל כך הרבה בנים היו בשמחה עומדים לי בתור, אבל אני לא רוצה אף אחד מהם... ודווקא, דווקא האחד שאני רוצה, לא רוצה אותי גם...

מהי ההרגשה הזאת של להיות אוהב ולא נאהב.... "האוהב לאהוב לעולם לא ימצא אהבה"..

אבל האם באמת לא מצאתי אהבה?

או שאולי זה סתם היה חלום, יפה מידי, והוא פשוט נגמר...

ויום יום אני שואלת את עצמי, מה הוא מרגיש, על מה הוא חושב, מה הוא עושה...

האם הוא שכח...

והריקנות הזו, היא כל כך כבדה, והיא פשוט לא עוזבת.

מהם החיים כשאין את האדם שאוהבים... כשאין מי שישלים אותך... שיעניק לך את מה שאתה צריך...

האהוב שלי מת... האהבה שלו אלי מתה... הלב שלי מת... כן, גם אותי האהבה הרגה.

עכשיו אנחנו נפגשים רק בחלומות שלי. חלומות כל כך יפים, ועם זאת כל כך כואבים, כי הרי הם לעולם כבר לא יתגשמו...

אולי הוא צדק. אולי אני לא החצי השני שלו. אולי זה הגורל שלי. אוי, הכאב הזה.... הכאב הישן והמוכר, ששוב עולה... ומזכיר כמה שאני עלובה... כמה שלא מגיע לי להנות מאהבה אמיתית.

וכשביקשתי מאלוהים שייקח אותי, התכוונתי לכך.