אתמול בלילה נשברתי.

נגעו לי בעצב חשוף (כמעט הספקתי לשכוח שהוא שם) וזה הוציא אותי משלווה וערער אותי.

זה היה ממש לפני השינה ונורא לא רציתי לבכות, נורא רציתי פשוט לנשום ולהירגע.

אבל לא הצלחתי, אז ניסיתי לנווט את המחשבות שלי החוצה מתוך הכאב הזה, ואז קרה לי משהו מעט מפחיד: לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מרגיע.

חשבתי על כמה שהיה בא לי מישהו שיחבק אותי עכשיו, שיגיד לי שהוא אוהב אותי ושהכל בסדר - שיכרבל אותי בזרועותיו. ואז נזכרתי שאני לבד ואין אף אחד כזה, ואז נזכרתי בניצן ובאיך שהוא חזר לרגע לחיים שלי ויצא סתם ככה, וכאב לי.

אז חשבתי על המשפחה שלי, וכמה שאני אוהבת אותם ואוהבת להיות איתם, ונזכרתי בדברים הגועלים שאני ואמא שלי אמרנו זו לזו, ושהיום לאבא שלי היה יומולדת ואיחלתי לו מזל טוב בוואטספ כמו הבת הכי גרועה אבר, אפילו לא התקשרתי, ובכלל כמעט שכחתי שהיה לו יומולדת, וכאב לי.

אז עברתי לחשוב על החברים שלי, ואיזה כיף היה לי איתם באילת. אבל זה החזיר אותי חזרה לעצב החשוף שלי שנפתח ממקודם וכאב לי כל כך.

ואז התחלתי לפחד שאני לא מצליחה לחשוב שום מחשבות טובות. שום מחשבות יפות.

כל מקום שהבטתי אליו בראשי ראיתי המון חרטה, כאב, בושה. כל מקום שהיה לו פוטנציאל להיות עם אור הרגיש חשוך ומדכא.

כל פחדיי נפתחו בבת אחת וכאילו עפו החוצה מתוך תיבה שסגרתי בחוזקה, והרגשתי שאני שוקעת בתוך כאוס מוחלט שנקרא חיי. ואין לי מושג איך הוא הגיע לשם. ואיך הפכתי להיות אדם כזה? ולמה יש בי יצר הרס עצמי? ולמה אני פוגעת באחרים? ולמה, לעזאזל, למה, ואיך מצאתי את עצמי ככה, מפורקת מכל טיפת שמחת חיים, מרגישה כמו זיוף, מרגישה שנכשלתי בדבר היחיד שרציתי להיות - בנאדם טוב.

וניסיתי להגיע לקצת מחשבות יפות. שנאתי להרגיש את הדמעות מרטיבות את פניי ללא שליטה, למה אי אפשר פשוט ללחוץ על כפתור ושזה יפסיק? למה אני לא יכולה להרחיק מעצמי את הכאב הזה, לטאטא אותו מתחת לאיזה זכרון יפה או פנטזיה אופטימית?

אבל לא הצלחתי, לא הצלחתי כלום. ואז פתאום אחותי התקשרה, בחצות, כאילו מתוך שום דבר. והקול העדין והחמים שלה ליטף אותי ואמר לי שהכל יהיה בסדר, למרות שהיא בכלל דיברה איתי על דברים אחרים. והחבר שלה היה איתה ברקע ודיבר איתה בקטנה תוך כדי, בקול חם ואוהב שהזכיר לי שיש גם גברים כאלה.

ולמרות זאת המחשבות היפות לא הגיעו. בניסיון נואש להירגע ולהשקיט את ראשי שמתי מוזיקה שקטה של מדיטציה, משהו עם גיטרות וציפורים, ונשמתי. שמעתי פעם שכדי להתרכז במדיטציה צריך להתרכז רק בנשימות, אז למרות שמעולם לא עשיתי מדיטציה ניסיתי להתרכז רק בנשימות. זה היה ממש קשה אבל בסוף זה הרגיע אותי, עד שהגיהנום שהשתולל בתוכי שקע חזרה פנימה, ויכולתי להתהפך על הצד ולהירדם.

אבל כשהתעוררתי בבוקר לא יכולתי להימנע מההבנה הנוראית: כל הדברים שחשובים לי בעולם הזה, הם מקומות כואבים בי. משפחה, זוגיות, חברים. כל אחד מהם מעיר בי תחושות שאכזבתי, שפגעתי, או שפשוט לא הייתי מספיק טובה כמו שהייתי רוצה להיות.

והמחשבות היפות לא הגיעו.