עיניים כחולות, כמו השמיים ביום קיץ בהיר,

גדולות ומתבוננות לתוכי, כאילו רואות לתוך נשמתי,

מה, אני כל כך חשופה בפניו?

האם הוא הבחין שליבי דוהר בחזי?

נעים מאוד, אני אומרת,

נעים גם לי, הוא עונה לי באנגלית,

מושיטה יד ללחיצה מנומסת.

יקח לי כמה פעמים להגיד את השם שלך נכון, הוא אומר,

ואני צוחקת בהבנה,

הלא-ישראלים האלה אף פעם לא הצליחו ישר.

מתחילים את סבב הפאבים שלנו בתל אביב,

אני לוקחת אותו מפאב לפאב,

בכל מקום שותים משקה אחד.

לא היית עדיין בחוף? אני נדהמת,

הרי המלון שלך ממש על הים!

לא היה לי זמן עם העבודה,

הוא מסביר בביישנות,

ואני מתפעלת כמה ביישן ומעט נחבא יכול להיות גבר כה מרשים,

גבוה ושרירי,

פניו מסותתות כמו פסל, יפות כמו ציור,

אני נאלצת כמעט בכוח להסיר ממנו את המבט,

אבל כן מגניבה מבט מסופק כשהוא מטה ראשו לאחור וצוחק, 

אחרי שסיפרתי על כמה אמריקאים מטומטמים שפגשתי.

אני מצחיקה אותו הרבה, הקרח כבר נשבר,

ובא לי שהזמן יעצור מלכת.

מציעה ללכת לחוף והוא זורם,

טובלים את רגלינו במים החמימים ואז בחול הרך,

צוחקים, לא יודעת על מה,

התפאורה מושלמת. החברה יותר.

ואז ברגע של רצינות הוא אומר

קשה לי עם אנשים זרים, בדרך כלל אני מתבייש ולוקח לי המון זמן להיפתח,

אבל איתך זה שונה,

איתך כיף לי.

ממשיכים משם לאכול,

ואז לעוד פאב,

והוא רוצה לקנות לי פרח, ממוכר רנדומלי ברחוב,

אני מסרבת אבל מתחילה להבין.

עולים לגג של בניין,

כי הוא רוצה להסביר לי משהו על הכוכבים,

יא רייט,

אבל לא אכפת לי.

הוא עושה תואר שני בהנדסת אווירו אז הוא לא לגמרי מחרטט,

ועדיין לא אכפת לי.

אני מאזינה להסבריו בשקט אבל כל כולי מודעת רק לנוכחותו,

קרובה אליי יותר מתמיד,

מעלימה את כל המסביב ומותירה אותנו לבד.

ופתאום אנחנו מביטים זה בזו ושום דבר כבר לא חשוב,

אני טובעת בכחול של עיניו,

רואה אותו מתקרב לאט,

כאילו מבקש רשות,

עד ששפתיו נוגעות ברוך אינסופי בשפתיי.

מרגישה את חום גופו, 

ידיו אוחזות בגופי בחוזקה ובביטחון,

מצמידות אותי אליו חזק, לא שיש מקום אחר שהייתי רוצה לברוח אליו,

והתשוקה מאיימת לשרוף אותי מבפנים.

השעה אחרי חמש בבוקר וצריך ללכת,

הלוואי שיכולתי להישאר כאן עוד, הוא לוחש,

ומנשק אותי שוב.

הלוואי שיכולתי להחזיר אחורה את הזמן, אני עונה בלב,

ומנשקת אותו חזרה.

הוא צריך לתפוס טיסה הביתה,

אני לתחרות שחייה,

שנינו חסרי חשק לעומד לבוא.

חיבוק ארוך, קצת מוזר,

איך 10 שעות יחד לא נמאסו

למה אף אחד מאיתנו לא רוצה ללכת.

נשיקה אחרונה ועוד אחת אחרונה,

והוא הולך.

ואני, באופן לא צפוי מודה בליבי לחיל האוויר האמריקאי,

כי זה היה לגמרי,

שת"פ אמיתי.