לפעמים אני תופסת את עצמי פתאום, ולא בהקשרי חפינה, וקולטת שעולים בי רגשות חמים כלפי אנשים שפעם פגעו בי.

כשזה קרה לי עם אמא אמרתי לעצמי שזה בסדר, היא אמא שלי וזו הדרך שלי לסלוח לה ולקבל אותה יחד עם העבר.

אבל למה זה קורה לי גם עם אחרים?

אני לא מצליחה להבין איזה מנגנון מעוות במוח שלי שיודע שהאנשים האלו הם סכנה עבורי כי הם פגעו בי לפחות פעם אחת, משכיח ממני את הכאב שידעתי בעבר, ובמקומו ממלא אותי באמפתיה כלפיהם. להפך, אני אמורה לרצות להיזהר ולשמור מרחק מהם, כדי שלא אכווה שוב. לא?

גורם לי לחשוב, מה לא בסדר איתי?

אולי אני יותר מידי סלחנית?

משהו בי, איזה חלק קטן שמסתתר מאחורי הציניות, הרשעות והעוקצנות, פשוט רוצה לחבק את כולם חזק חזק ולא משנה מה הם עשו ולמה.

ולמרות שהשיטה הזו לא הוכיחה את עצמה בעבר כיעילה למטרות מגננה, היא עדיין פועמת בתוכי.

וההיגיון המועט שעוד נותר בתוכי צועק לי, יא מפגרת, לא הספיקו לך כל הפעמים שנפגעת מהם? למה עדיין אכפת לך בכלל?

ואני לא יודעת, אין לי תשובה, ובאמת חשבתי על זה ועדיין אין לי תשובה.

התשובה היתה יכולה להיות קלה אם הייתי אוהבת להיפגע.

או אם הייתי טיפשה באופן קיצוני.

או אם היה לי זיכרון ממש גרוע. רגע, בעצם...

לא. אני לא אוהבת להיפגע, ואני לא טיפשה (מידי), והזיכרון המוחי שלי אמנם גרוע אך לא הזיכרון של הלב.

כי הלב תמיד זוכר הכל.

אז לא יודעת למה, ולמען האמת אני לא יודעת אם כל כך אכפת לי.

כי עדיף שיעלו בי רגשות חיוביים ולא רגשות שליליים למראה אנשים.

ופעם שאלתי את עצמי, מה עדיף - לאהוב ולאבד או לא לאהוב כלל?

והעדפתי לאהוב ולאבד,

אז אולי זה בא בהלימה עם - לאהוב ולהיפגע.

ושוב ושוב, חוזר חלילה.

אז אני מניחה שאני מודה בזה באופן רשמי, ומשלימה עם זה כי זו מי שאני,

תפגעו בי, אני לא אשנא אתכם.

תפגעו בי, אני אסלח לכם.

תפגעו בי, אני אמשיך לאהוב אתכם.

תפגעו בי, ואני אדע שמאחורי כל מילה מגעילה שאמרתם, יש מישהו שלא רוצה שישנאו אותו, אלא שיסלחו לו וימשיכו לאהוב אותו.

אז אולי זו הסיבה.

אולי זה למה עולים בי האמפתיה והסלחנות כלפי מי שכביכול לא ראוי לזה.

ואולי אני ישו.

גם זה יכול להיות.