לפעמים בערב כשאני חוזרת הביתה, השותפה שלי מסיימת להתארגן ומודיעה שיש לה דייט היום, אבל איך לא בא לה ואין לה חשק. ואני חושבת לעצמי בלב - אז למה היא עושה את זה? זה ממש עצוב.

והיום אני קצת עצובה,

אפשר לומר שזה די נגרר מסוף השבוע שהייתי עם המשפחה, ומשהו בי פשוט סופג את העצב המשפחתי פנימה לתוכי עמוק עמוק.

זה התחיל מההפתעה שרצינו (האחים) לעשות בנתב"ג לאחי הבכור שחזר אחרי חצי שנה מהמזרח, אבל המטוס שלו קצת הקדים ואנחנו קצת איחרנו, ואחי הקטן (אייל) עשה המון מאמצים באותו יום כדי שההפתעה תקרה, והיה מאוד בלחץ, ובסוף זה התפספס והוא נורא התבאס. וכשניסיתי לעודד אותו להסתכל על הצד החיובי (היה קצת קשה למצוא אחד כזה) חשבתי שהלוואי שיכולתי לקחת את הבאסה והתסכול שלו אליי ובלבד שלא ירגיש ככה.

וזה המשיך בזה שבאנו לאבא ואז הוא סיפר שהוא נפל וקרע גיד בכתף לחלוטין ועכשיו הוא לא יכול להרים את היד וכואב לו והוא צריך ניתוח. וכאב לי בלב, כאב לי פיזית, לחשוב על הסבל שהוא עבר ועובר ויעבור. והלוואי שיכולתי שזה יקרה לי ולא לו.

והצטבר לי עוד קצת כשאסי, אחרי שבשבוע האחרון של הטיול שלו הסתובב והסתובב כדי לחפש לאמא מתנה ראויה והתייעץ איתי המון בוואטספ, רצה לאחד את המשפחה כדי לחלק לכולם את המתנות יחד, אבל אמא לא הסכימה להיות באותו חדר עם אבא ואמרה שגם ככה לא אכפת לה מהמתנה. הסתכלתי עליו נכבה וכאב לי, כאב לי כל כך. והלוואי שיכולתי לקחת את הכל על עצמי ולתוכי ורק שלכולם יהיה טוב ושמח.

וכשהיתה לי הזדמנות לקחת קצת מהחרא אליי, עשיתי את זה, ולקחתי על עצמי "אשמה" למשהו שכביכול קרה לדעתה של אמא אבל לא באמת, ופשוט רציתי לכסות על העובדה שיש קבוצת וואטספ של האחים שהיא לא מודעת אליה ועדיף כך, ושהיא גם ככה הולכת להאשים מישהו אז עדיף שזו תהיה אני, כי כל השאר כבר התבאסו מספיק. ואז היא אמרה לי "כל פעם את גורמת לי להבין שאני מעריכה אותך יותר מידי גבוה ממה שאת באמת", וזה קצת פגע בי, כל פעם? וניסיתי לא להגיב אבל היא המשיכה לרדת עליי ולרדת עליי, והתנצלתי, למרות שלא היה לי באמת על מה, וזה כאילו הוכיח לה שהיא "צודקת" וליבה אותה להמשיך לרדת עליי, עד שבסוף גם אני לא יכולתי יותר ונכביתי.

והיום אייל, שמשרת איתי בענף, היה נורא מתוסכל ומבואס ממשהו שהיה חשוב לו שיקרה והוא לא הצליח לגרום לו לקרות, וניסיתי לעזור לו ולא הצלחתי במיוחד, והוא כבר מנסה כל כך הרבה זמן, וכל כך מתאמץ, ונדמה שלאף אחד לא אכפת מזה חוץ ממנו. אכלנו ביחד צהריים וראיתי אותו יושב שפוף, חסר חיוניות, כבוי. והלוואי שיכולתי לקחת את הבאסה שלו ממנו אליי, לעצמי, ובלבד שיהיה שמח.

ועכשיו יש לי דייט.

ואיך לא בא לי ואין לי חשק.

אבל יאנינה כל כך התעקשה והמליצה וביקשה, ובפעם האחרונה שניסו להכיר לי מישהו זה דווקא עבד טוב, וגם ככה זה הערב היחיד הפנוי שלי השבוע, ושיהיה.

אז למרות הכל אני עושה את זה. ועצוב לי.