לא הרבה יודעים את זה, אבל פעם פחדתי מהים. או יותר נכון מתכולתו.

פחדתי מדגים, פחדתי מסלעים שמתחת למים, פחדתי מכל דבר שיוצא מהים.

חווית ה"מים פתוחים" הראשונה שלי היתה אי שם בגיל 10 כשאבא שלי לקח אותי לשנורקלינג באילת, ופתאום נגלה לפניי עולם ומלואו. השתנקתי וצעקתי ונחרדתי ולא יכולתי לנשום. אבל אבא שלי אמר לי שהדגים מפחדים ממני יותר משאני מפחדת מהם, והראה לי איך כשמעבירים את היד בין הדגים הם לא נושכים אלא מפנים את הדרך, וזה התאים לפרינצסה שכמוני אז נחה דעתי.

העניין הוא שעד היום זה לא לגמרי עבר לי.

אני עדיין נרתעת (לא סתם לא אוכלת, אלא אפילו לא מסוגלת לגעת) מכל דבר שיוצא מהים באשר הוא. אני לא מסוגלת אפילו להחזיק דג, שלא לדבר על תמנון או שרימפ או סרטן או וואטאבר. הפעמים היחידות שעשיתי את זה היו כשהכרחתי את עצמי באופן קיצוני וגם אז עברו לי צמרמורות בכל הגוף ורתיעה והרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום.

אבל בעת ובעונה אחת התאהבתי ביופי ובקסם של העולם שמתחת למים ולא יכולתי לחכות ליום שבו אעשה קורס צלילה ואוכל לחקור יותר מקרוב את העולם הזה. בקורס עצמו התמודדתי עם כמה חרדות שהיו לי (ולא אמרתי לאף אחד), בעיקר בירידה לעומק ובצלילה ליד עצמים קרובים. אז נלחמתי בזה ובכוונה צפתי הכי קרוב שאני יכולה לאלמוגים, ועברתי בתוך מערה (יותר כמו מנהרה) למרות שזה הלחיץ אותי רצח, ונכנסתי לכל התאים הסגורים שאפשר להיכנס אליהם בתוך הסטי"ל באילת. עם תקרה מעליי. אני תמיד חיה בתחושה שעוד שנייה משהו לא ידוע יקפוץ עליי ואני אכנס לפאניקה ולא אנשום ואמות. והלא ידוע הזה גומר אותי.

אז בשביל מה כל ההקדמה המרגשת שעוזרת לכם להצטער שאתם מכירים אותי?

היום הלכתי בפעם הראשונה לשחות לבד בים.

בדר"כ אין לי בעיה (ואני אפילו מאוד נהנית) ללכת לבד לים וגם להיכנס לבד ולהשתכשך והכל.

וגם אין לי בעיה (ואני אפילו מאוד נהנית) לשחות לבד. בבריכה.

אבל לשלב את השניים ביחד? חרדה טוטאלית.

ניסיתי לעשות את זה פעם, כשהייתי עם ניצן והוא חיכה לי בחוף. יצאתי אחרי 10 דקות, מאוכזבת מעצמי נורא. לא הייתי מסוגלת. פחדתי.

משהו בעומק הלא נודע של המים והחוסר וודאות לגבי מה שיש שם בפנים פשוט משתק אותי.

יחד עם תחושת הורטיגו שלפעמים אפשר לקבל בגלל הגלים, אני מרגישה אבודה וחשופה ושמשהו מאוד רע הולך לקרות לי.

וחשבתי למה זה קורה לי - מה מפחיד אותי כל כך? הייתי קרובה לטביעה 3 פעמים בלבד בחיי, אבל אני לא חושבת שיש לי טראומה ממים. נראה לי שזה פחות מהמים ויותר ממה שיכול להיות בהם.

ומעולם לא שחיתי לבד בים. זה תמיד היה עם עוד מישהו, או עוד קבוצה, או בתחרות. אבל כשלא הייתי לבד הרגשתי יותר מוגנת.

ואחרי החוויה החיובית של השחייה הארוכה בים לפני שבוע וחצי, ואחרי שקראתי השבוע כמה סיפורי השראה שתכף אזכיר אותם כאן, אמרתי יאללה מה יכול להיות. מחר יש לי יום פנוי, בזמן שכולם ימנגלו אני אשייט לי להנאתי מספר קילומטרים.

אז קמתי מאוחר אחרי הלילה הארוך של אתמול, התחמשתי בקרם הגנה (לא מוכנה לעוד פס על המצח) ובאוזניות (הלכתי וחזרתי ברגל) וצעדתי באומץ אל החוף.

לא חשבתי בכלל על הפחד שלי. בכלל שכחתי שאני בדר"כ מפחדת. פשוט חשבתי על הפעם המוצלחת הקודמת ותכננתי לעשות את זה בדיוק באותה מתכונת, רק לבד. אמרתי לשותף שלי שיבדוק איתי דופק בעוד שעתיים וחצי ונכנסתי למים.

בשונה מהפעם הקודמת, הפעם הים היה די גלי. לא סוער אבל גלים בגובה מטר - מטר וחצי. אבל ציפיתי לזה כי בדקתי לפני שיצאתי מה מצב הים.

לפני שאמשיך לספר מה עבר עליי, זה המסלול שעשיתי, הלוך וחזור:

(זה קצת ספוילר לסוף אבל נו שוין)

אז נכנסתי ושחיתי לשובר גלים הראשון כדי לעקוף אותו. המים היו די קרים, 21-22 מעלות, אבל התרגלתי מהר. כשכמעט הגעתי לשובר גלים הראשון, הפחד היכה בי.

לא הצלחתי לראות כלום מתחת למים, הגלים היו חזקים משציפיתי, והזרם שבין שני שוברי הגלים היה נגדי.

נכנסתי לחרדה עמוקה. ואפילו לא התחלתי. היה קשה לי לנשום, בכל שאיפת אוויר שניסיתי להכניס הרגשתי שקוטר קנה הנשימה שלי הצטמצם ואני צריכה להתאמץ להכניס אוויר, מייצרת רעש מוזר ששומעים רק בסרטי אימה. מה נסגר איתי?

הגלים המשיכו להכות וניסיתי להמשיך לשחות אבל בכל פעם שהכנסתי את הראש למים עטפה אותי חשיכה קרה והרגשתי שבכל רגע תצא מהמצולות המפלצת של דיווי ג'ונס ותגרור אותי פנימה.

המחשבות על להתחרט ולחזור התגנבו לראשי אבל הכרחתי את עצמי להמשיך.

כל פעם שכנעתי עצמי להמשיך רק עוד צעד אחד קדימה. "אני רק אעקוף את שובר הגלים ואשחה מאחוריו", "אני רק אשחה עד הסוף שלו ואז נראה", "אולי בשובר הגלים הבא זה ישתפר". (רמז - זה לא)

כששחיתי מאחורי שובר הגלים הראשון הרגשתי חשופה ואבודה מאין כמוני. כשהתקרבתי קצת לסלעים ראיתי להקת דגים גדולה ש"עומדת" במקום ולא זזה, ווטף, הם בטח אורבים לי וכולם עומדים להתנפל עליי ולנגוס בבשרי החשוף, צעק תת המודע המעוות שלי ולא נתן לי לנשום, ואני מיהרתי לענות לו שהם סתם מצאו נקודה עם מים חמימים יותר ללא זרם חזק, ושהם מפחדים ממני יותר ממה שאני מפחדת מהם.

המשכתי לשחות אבל הגלים והסחף הקשו על הראייה ולא יכולתי לראות מה מתחתיי, בטח שלא את הקרקעית. רק אפלה. אלוהים, זה היה כל כך קשה להמשיך. כל תא בגופי צעק לי לעצור איפה שאני ולהיכנס לפאניקה מוחלטת.

אבל המשכתי. שחיתי גם מאחורי שובר הגלים השני, נלחמת עם הגלים, עד שחלף במוחי הרעיון שאולי באמת יהיה קל יותר לשחות לפני שוברי הגלים - בצד של החוף. זרמים קרים שהגיעו מלב ים ועברו בין שוברי הגלים בחופשיות שטפו אותי. וכשאני אומרת קרים הכוונה ל14-15 מעלות, שפתאום שוטף אותך בהפתעה וכל שנשאר לך לעשות הוא לייחל שמעולם לא היית נולד.

אז קראתם עד פה (או שלא) ותשאלו למה אני מעבירה את עצמי את כל הסבל הזה? מה הכיף בזה בכלל?

ובכן, כשהגעתי לשובר הגלים השלישי נחה עליי פסטורליה. מים מעט יותר חמימים, רדודים, צלולים, שקטים. כמו לשחות בבריכה. פיו, איזו הקלה. את שאר המסלול עשיתי בצד הפנימי של שוברי הגלים, ובשובר הגלים הרביעי אפילו זכיתי לראות מטס (!) בשמיים מעליי. אחרי שעברתי את שובר הגלים החמישי והאחרון שמתי לב שחלפתי מעל אזור עמוק וחשוך ושכחתי להילחץ. פשוט שחיתי רגיל ושקעתי במחשבות הרגילות על החיים.

התלבטתי כמה דרומה להמשיך ללא נקודות ציון בולטות, והחלטתי להמשיך עד גן צ'ארלס קלור ואז להסתובב ולחזור. 

כשיצאתי שוב אל "הים הפתוח" באזור שללא שוברי הגלים היה לי שוב קשה מאוד. רק שהפעם לא נלחצתי (רק מידי פעם) ושמרתי על קצב ורוגע. חשבתי שראיתי מדוזה או שתיים, אבל העדפתי לחשוב שזה היה בראש שלי. גם הדבר המחודד שנגע לי בירך, וגם העקצוצים בשד ימין, וגם הדברים הלא מזוהים שחלפו על פניי. בטח סתם זבל ימי. הכל בראש שלי, הכל בראש, הכל בראש. נראה לי שאמרתי את זה לעצמי היום עשרות פעמים.

בזמן השחייה חשבתי על המאמנת שלי ששחתה מרתון (42.2 ק"מ) ועל הבחור הישראלי ששחה 24 שעות ועל האמריקנית בת ה64 ששחתה 52 שעות ברציפות. כולם בים כמובן. חשופים כמוני. והנה הם שרדו. אז מה אני בוכה על שחייה של שעתיים?

הסתובבתי בצ'ארלס קלור וכשהתחלתי לחזור הבנתי פתאום שיש מעט זרם דרומי. שיט.

למרות זאת חזרתי את כל הדרך, מעט נאבקת, מעט מעקצצת, לא חושבת אפילו על המרחק (4 ק"מ פלוס מינוס במצטבר) והעייפות אלא רק על המסביב. רק כשסיימתי לשחות, השרירים שלי היו הדבר היחיד שאמר לי "וואלה הצלחת לשחות היום חתיכת מרחק", אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שעשיתי את זה.

פאקינג עשיתי את זה, התגברתי על הפחד.

פעם ראשונה שהשלמתי אימון לבד בים, וחייתי כדי לספר :)

לגמרי יום העצמאות שלי.