אני לא יכולה שלא לראות אותם, מתנצלים, בלי מילים.

מבקשים סליחה, במעשים.

עוטפים, מפנקים, מפצים עם דברים שלא צריכים.

גבולות שפעם היו ברורים פתאום נשברים והופכים לקוים מרוסקים, כמו מעבר חציה, פעם מותר לעבור, פעם לא. תלוי כמה רגשות אשמה יש בלב.

מעשים שפעם נחשבו פינוק מיוחד פתאום הופכים שגרה.

וזו מלכודת ללא דרך בריחה, בור ללא תחתית.

רגשות האשם תמיד שם, אוזקים את הידיים מאחורי הגב, חונקים את הקרסוליים לאדמה.

הם מעוורים, מפריעים לראות את האמת הפשוטה.

אולי בלעדיהם, אולי היה יותר פשוט להבין שהפיצוי הכי גדול הוא לראות אתכם מחייכים, שמחים, חיים.

ושלא השתניתם.

ושאתם עדיין כועסים כשצועקים ומתפרעים באוטו בנסיעה, ושאתם עדיין מסרבים כשמבקשים לקנות משהו יקר ולא שימושי, ושאתם עדיין לא מרשים לאכול כל כך הרבה ממתקים בבת אחת.

למרות שעמוק בלב פתאום למדתם להעריך כל שנייה שזה קורה. והלוואי שזה לא יגמר לעולם. והלוואי שלא יהיו שוב עצובים.

והלוואי שהם יבינו שאתם עדיין אוהבים אותם.

אבל אהבה נמדדת בגבולות ולא בשבירתם.

אתם מפחדים שכשאתם נפרדים הם ירגישו פתאום אבודים, אבל האמת היא שהם מרגישים אבודים ברגע שהתחלתם לסגת מהגבולות שפעם הצבתם.

אולי קשה להבין את זה כי רגשות האשם מטשטשים את העיניים.

אבל הילדים מבינים היטב את מה שלנו קשה להודות בו - לא צריך להתנצל על זה שאנחנו רוצים להיות מאושרים.