כשההורים שלי התגרשו ומכרו את הבית, פתאום יצאו מהבוידעם כל מיני דברים שבמשך שנים אף אחד לא נגע בהם.

כמו געגועים, למשל.

אבל לא על זה הפוסט, מתחילה מחדש:

כשההורים שלי התגרשו ומכרו את הבית, פתאום יצאו מהבוידעם כל מיני דברים שבמשך שנים אף אחד לא נגע בהם.

כמו אוסף מתכונים של אמא, למשל.

פעם, כשלא היה אינטרנט וכשלא רצית לקנות ספר מתכונים שלם בשביל מתכון לעוגת שוקולד, המתכונים היו עוברים מפה לאוזן או מעיתון למגנט מקרר או מזיכרון אל דף נייר.

אז אמא שלי המורה החרוצה השקיעה וכתבה עשרות (אולי מאות?) מתכונים במחברות מתכונים שהיו לה.

כשהיא סידרה את חפציה ומיינה מה להשאיר ומה לזרוק, היא הרימה ערימת מתכונים אבודה ושאלה אותי אם אני רוצה, כי היא כבר לא תכין את זה. בלי להסס אמרתי כן, מה פתאום לזרוק אוסף מובחר של מתכונים שאמי אנינת הטעם בחרה בקפידה? (בלי ציניות)

אז שמרתי אותם.

שמרתי אותם במעונות, שמרתי אותם כשגרתי עם אלכס, שמרתי אותם כשבישלתי לניצן.

שמרתי אותם גם בדירה בתל אביב.

אבל מה שהכנתי תמיד התבסס על משהו שקראתי באינטרנט / לימדו אותי / סיפרו לי שיכול לצאת טוב / המצאתי.

ערימת המתכונים אמנם נשמרה אבל האמת היא שהיא בכלל נזנחה.

ועכשיו מצאתי אותם, שוב.

הערימה הזו צצה שוב ושוב בנקודות שונות בחיי ותמיד חולפת במוחי אותה המחשבה - בשביל מה אני שומרת אותם?

לא השתמשתי בהם עד היום, למה שאשתמש אי פעם?

אבל הפעם עצרתי רגע מעבר למחשבה הזו.

הסתכלתי בכתב היד של אמא.

מסודר, כל מילה ברורה, אין אפילו שגיאה או מחיקה אחת.

ופתאום התרגשתי - כי מה שראיתי שם היה תיעוד נדיר לאהבה.

אמא שלי לא נוהגת (וגם לא נהגה) להפגין אהבה במונחים המקובלים והידועים לחברה של נשיקות וחיבוקים ומילים חמות. היתה לה דרך אחרת, מיוחדת כל כך שלקחו לי המון שנים לגלות מה היא, להראות לנו שהיא אוהבת אותנו. והנה מצאתי עוד דרך אחת, שהיום ברורה ובהירה לי מאין כמוה.

הסתכלתי על המתכונים ביתר עיון.

בעיקר קינוחים, שלמיטב זכרוני 90% מהם היא מעולם לא הכינה.

וגם לא מעט מתכוני דגים. דגים?! עוד הוכחה שהערימה הזו לא עברה סינון אצלי מעולם. פשוט לקחתי אותה כמו שהיא.

אבל אני יודעת שאת כל המתכונים האלה אני אשמור תמיד.

הוכחה ניצחת ויפייפיה לאהבה, רמז למחשבה שהושקעה, לכוונה שהייתה בלב, לעשות לנו מתוק וטעים ומגוון.

אמא שלא אוהבת, אישה שלא אוהבת - לא משקיעה ככה באיסוף מתכונים קפדני, כתובים בכתב ידה המסודר.

ולפעמים בא לי לחבק ערימת ניירות מאובקים, מעט מצהיבים, ולומר - גם אני.