אמאלה לא עדכנתי פה כבר כמעט שנה!!!

מכירים את זה שאתם נורא אדישים למשהו במשך חודשים ואולי אפילו שנים, ופתאום יורד לכם האסימון שאין באמת סיבה לכך??

לא?

טוב, תמיד הייתי קצת מוזרה. אבל בשביל זה הרי יש לי את הבלוג!

אז נתחיל מהבשורות הגדולות והכי מרגשות שהיו לי לבשר בחמש השנים האחרונות:

סיימתי את התואר!!!!!!!!!!!!!!!!

אני קצת לא מאמינה שהגיע היום שבו אני כותבת את צירוף המילים האלו, חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן.... עבדתי כל כך קשה בשביל זה, במסיבות ובפאבים. כל כך הרבה משאבים בוזבזו כדי להגיע ליום הזה, פיצות חצי אכולות שנזרקו לפח.

לפחות החתולים נהנו.

אז סגרתי את התואר כבר לפני 8 חודשים... באוקטובר האחרון, מתנת יום הולדתי מהטכניון היתה קבלת אישור גמר לימודים. האישור הגיע הביתה במעטפה חומה, יחד עם גיליון ציונים מרהיב ומשעשע ביותר. אמא שלי אחזה במעטפה כאילו יש בה צ'ק של מיליון דולר, אבא שלי בירך אותי בצורה די שקטה, אולי אומרת "אני מרגיש שסיימתי את תפקידי כאן", אבל אני הרגשתי כמה הוא מתרגש וגאה, גם כשהוא לא אומר את זה.

בכל זאת הוא עוד עתיד לקבל נכדים, כנראה שובבים, ויצטרך להיות סבא מנשה עם כל הכרוך בכך :)

חזרתי לשירות בצה"ל... לא כתבתי על זה פה כלום, כנראה כי לא התרגשתי מזה יותר מידי. היה לי קשה לעזוב את החיים המוכרים והנוחים, הזוגיות הצמודה, האוכל הטעים הבגדים הצמודים... אבל אני חושבת שדווקא המעבר הקיצוני אל תנאי הקור, השינה המועטת (יחסית) והאוכל הגרוע היה בשבילי הטלטלה הקטנה שהייתי צריכה. פתאום הבנתי כמה הזנחתי את הכושר שלי (ידעתי את זה גם קודם אבל התכחשתי) וכמה הברך שלי דפוקה. פתאום שמתי לב שהרבה מאוד זמן לא הכרתי אנשים חדשים, לא יצרתי חברויות חדשות ובאופן כללי לא שאפתי לשום מקום.

ההכשרה הראשונית בעובדה היתה מהנה מאוד. הנחיתה בצה"ל היתה רכה מאוד ואיפשרה לי ולמערכת העיכול שלי להסתגל.

ההכנה לבהד 1 היתה קצת נפילה. שלושה שבועות בינואר לישון באוהל בבסיס ליד באר שבע... וגם האנשים לא להיט... לא יודעת, לא נהנתי שם בכלל. שבוע אחרי תחילת ההכנה נודע לי שמיקו נדרס. בסופש שיצאנו אמא שלי הסכימה לשמור עליו בשביל החברה שלה, כשהוא חבוש בחצי מגופו ולא שולט בצרכיו. לראות את מיקו השובב והאנרגטי במצב כזה של חולשה, סבל וחוסר אונים היה קשה מאוד. אבל טיפלנו בו במסירות והאמנו שבעליו לא יוותרו עליו כל כך מהר ויעשו את הנדרש כדי לשקמו, כי זה אפשרי ויש להם את היכולת הכלכלית.

אבל הם בחרו להרדים אותו.

היה לי מאוד קשה עם הידיעה הזאת... והייתי צריכה להיאבק עם עצמי לא לזכור אותו ככה עם התחבושות, אלא את השובב הנמרץ שהיה.

בה"ד 1 היה שינוי מרענן בתנאים. הייתי בצוות כ"מ... למרות שבשלב זה כבר הצלחתי לרוץ ברצף 3 קילומטרים ואף יותר, העדפתי שלא לקחת סיכון לגבי הברך שלי (שאובחנה עם דלקת בגיד) ולעבור את הקורס בהליכה.

מיותר לספר שאני הייתי בין המבוגרים יותר בקורס... בכל זאת, בחורה בת 23 לעומת קטנטנים שהתגייסו לא מזמן. היו גם נגדים פה ושם, בני גילי או יותר, אבל לא יודעת, לא הרגשתי חיבור לאף אחד.... יצרתי קשרים חברתיים אבל הם היו שטחיים נטו, לא משהו שנועד להחזיק.

בהשלמה (השלב שבו אני נמצאת כרגע) היה מאוד כיף לחזור לחברת העתודאים ה"זקנים" כמוני... סוף סוף אנשים שמבינים את הבדיחות שלי וצוחקים מהם, ולא מסתכלים עליי כאילו אני יכולה להיות אמא שלהם. ברצינות, אתם יודעים מה כתבו עליי בסיום בהד 1? בערך כל הצוות שלי כתב עליי שאני חכמה. חכמה! זה מה שהיה להם להגיד עליי. אין לי הרבה איך להסביר את זה... מי שמכיר אותי יודע שזה לא התכונה הראשונה שאנשים נוטים להגיד כשהם רוצים לתאר אותי :)

אני ויקיר ליבי אלכס מציינים היום שנה ורבע להיווסדות מערכת יחסינו. השאלה ההגיונית לשאול היא, מה שינוי השגרה (ממגורים ביחד אל חצי שנה של קורסים בצבא) עשתה לזוגיות שלנו...

אז השמועות אומרות שבתקופת הקורסים הצבאיים קורה לזוגות אחד משני דברים: או שזה שובר אותם והם נפרדים, או שהם שורדים את זה ונשארים יחד, ולומדים להעריך עוד יותר אחד את נוכחותו של השני בחייו.

חדי המוח מבינכם יוכלו להבין איזו מבין האפשרויות התממשה עבורינו... אני חייבת להגיד שזה בכלל לא נורא להתגעגע קצת. כן, אני יודעת שאלו חדשות מרעישות בשביל כולם, אבל איך געגועים יכולים להזיק? אולי רק למי שאין לו סבלנות לחכות.

אז התכנון הוא בקרוב לעבור לגור ביחד בדירה גדולה יותר. אני עושה לעצמי קצת דה ז'ה וו עכשיו, כשכתבתי בדיוק אותו דבר לפני שנה, כשתיכננו לעבור באוגוסט לדירה גדולה יותר, אבל זה התבטל. אני מקווה שהפעם זה יהיה שונה :) אין סיבה שלא.

אני אסיים כאן לעכשיו. מקווה שאצליח למצוא בתוכי את המשמעת העצמית להמשיך לכתוב כאן תדיר, כי אלוהים יודע שיש לי כל כך הרבה מה להגיד.

אז להתראות בינתיים ושלא תידרסו בכביש