או יותר נכון, דוקטור יהודה ארדיטי. אני תמיד קראתי לך ארדיטי, כשהייתי פוגשת אותך כל יום שישי במועדון רחובות. היית דייר קבע בימי שישי שם, לא הייתה פעם שבאתי לשחות ולא ראיתי אותך יושב על שפת הבריכה, או שוחה, או מנהל עניינים בג'קוזי. הייתי מגיעה, משדרת חזות של נערה שקטה על גבול הביישנית, וידעתי שברגע שתבחין בי תיגש אליי, תחייך מן חיוך אבהי ותלחץ את ידי, תשאל איך בלימודים. אני לא אוהבת ששואלים אותי איך בלימודים, אבל תמיד חייכתי חזרה אל פניך המחייכות והייתי עונה שבסדר, ומה שלומך אתה.

לפעמים כשהתארגנתי להיכנס למים היית יושב על שפת הבריכה, עם הקשיש התורן שלידך (ולפעמים המציל), מצביע אליי ואומר לו בשקט "תראה את נעמה, איך היא שוחה, כאילו היא מרחפת, זה פשוט משהו!". הייתי מחביאה חיוך בעודי מעמידה פנים שאני לא שומעת, ונכנסת לשחות ושוכחת מהכל. לפעמים בסוף האימון עדיין היית שם, מפליג עם הקשיש התורן בשיחות ארוכות, ספק פילוסופיות ספק מדעיות. פעם סיפרת בהתלהבות איך החלטת להתחיל ללמוד סינית, כי יום יבוא ויהיה לך מאוד חשוב להבין מה הם אומרים, וזה רק אתה והמילון.

איש השיחה החביב עליך, לדעתי, היה דוד ז'ק, שבמקרה מכהן גם כבעלה של דודתי. דוד ז'ק שמכיר אותי מאז ינקותי ידע לספר לך עליי לא מעט, ולפעמים באמת עשה כך. באמת אהבתם לרכל, על כולם. כן כן שמתי לב לזה, שני טרחנים רכלנים שכמוכם.

כשהתלבטתי לאיזה מקצוע להירשם לעתודה שאלתי אותך, בתור רופא, מה דעתך על לימודי רפואה. הזהרת אותי שלא אלך ללמוד רפואה בשום פנים ואופן גם אם יתהפך העולם, ושאתה פשוט לא מרשה לי לעשות טעות שכזו. עמדתך התקיפה סיקרנה אותי אפילו יותר, וגרמה לי לשאול עוד מספר בעלי מקצוע כשלך לדעתם. ות'אמת, אף אחד לא הגיב בהתלהבות.

כשהחלטתי לבסוף להירשם ללימודי הנדסת אווירונוטיקה (והתקבלתי) נראה שפשוט זרחת מרוב אושר - על כך שאהיה מהנדסת, מהטכניון, במקצוע כזה מעניין. סיפרת שהתחום מרתק אותך, ואני הקשבתי, מהנהנת, חסרת מושג על מה אתה מדבר. כל שבוע מחדש, ביום שישי, שאלת אותי שוב מה שלומי ואיך זה מרגיש להיות מהנדסת לעתיד, ואני תמיד לא ידעתי לענות את אותה תשובה - טוב תודה, תשאל אותי בעוד כמה שנים.

בחלוף השנה הראשונה, בקיץ, הגעתי לכמה אימונים של ימי שישי. זה היה בעיקר בשביל לבקר את הקבוצה האהובה שהתגעגעתי אליה בכל ליבי, יותר מהרצון לשחות. אתה כהרגלך היית שם, יושב על שפת הבריכה בבגד ים מכנס לאחר שחייה קפדנית, מספר למישהו אחר איך החלטת להתחיל ללמוד רוסית. שמחתי מאוד לראות אותך, ובשנייה שהבחנת בי קמת וניגשת לברך אותי לשלום, מחייך מאוזן לאוזן. סיפרתי לך קצת איך בלימודים, מה דעתי עד כה, איך זה מרגיש. אתה מצידך סיפרת על רעיון סטרטאפ שאתה וחברך הגיתם יחד ולדעתך הוא גאוני ועתידני. סיפרת לי עליו בגאווה אבל מאוד ביקשת שלא אספר גם לאחרים, משיקולי פטנטים וכאלה. חייכתי לעצמי כי ידעתי שאין סיכוי שאדע לספר בצורה מובנת למישהו אחר את הרעיון, ואתה אמרת כבדרך אגב שבמסגרת עבודתך יוצא לך לפעמים להיות בחיפה, ואולי ייצא לנו להגיד שלום. אז שאלת מה המייל שלי, אבל לא היה לך איפה לרשום - וגם לי לא - אז הבטחת שתזכור אותו בעל פה, ואני הגיתי לך את נמוש100 אות אחר אות.

נכנסתי לשחות ואתה הלכת להתקלח. לא ידעתי אם באמת תיצור איתי קשר במייל (או אם תזכור בכלל) אבל ידעתי שזה לא באמת משנה, הרי מתי שאחזור לבריכה הזו בעתיד אתה עדיין תהיה שם, ביום שישי, יושב על שפת הבריכה, מפטפט בנעימים ומחייך לקראתי.

והנה עברו חלפו מאז שלוש שנים. בשנים האלו לא חזרתי לבריכה אפילו לא פעם אחת. אתמול בלילה, בעודי משוטטת לתומי ברחבי הפייסבוק המפוקפקים, נתקלתי בפרופיל של בחורה ושם משפחתה ארדיטי. נזכרתי בך, ותהיתי לעצמי מה הסיכוי שיש לך פרופיל פייסבוק. החלטתי שזה שווה בדיקה, ואכן שמחתי לגלות שיש לך פרופיל שלמראית עין מתוחזק היטב. ידי היתה קלה על הדק בקשת החברות, אבל לפני זה סקרתי את הוול שלך.

ואז חשכו עיני. במרכז המסך מתנוססת מודעת אבל עם שמך, דוקטור יהודה ארדיטי. לכמה רגעים אני עוצרת, קפואה, מביטה במסך, לא יודעת מה לחשוב ומאיפה להתחיל לעכל. משהו בתוכי מקווה שזו טעות בפרופיל, אבל אין מנוס - תמונתך מתנוססת שם, קובעת עובדה. עיניי נודדות אל התאריך של פרסום המודעה - לפני שנה! הו אלוהים, ולי לא היה מושג. לאט לאט אני קולטת את המילים שכתובות בצירוף המודעה, ליבי נחמץ עם כל משפט נוסף: 

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו של יהודה, שנפטר לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן לפני מספר שעות. ההלוויה תצא ביום ראשון הקרוב, 31/7/2011, בשעה 10:00 מבית העלמין בנס-ציונה, ולאחר מכן נשב שבעה בבית המשפחה ברחוב רבדים 7 בראשון לציון.

אני מוכת הלם, לא מוכנה לידיעה הזו בעליל - הרי אתה בשנות ה50 שלך, ספורטאי פעיל ומלא חיים. איך זה קרה?

אני מנסה לסגור את היום בצורה יחסית רגילה וללכת לישון בעודי מקללת את המחלה הארורה הזו. אני עוצמת עיניים ובמוחי צפים, כאילו לבקשתי, זכרונותיי ממך. בצר לי אני מבינה לפתע, שאנשים כמוך מסוגלים להפוך מצבים שבשגרה לחרוטים בזיכרון אפילו רק באמצעות חיוך ותשומת לב כנה. הייתה בך היכולת המיוחדת להעניק זאת ללא תלות בזמן או במצב, ועל זה אני חבה לך תודה.

נוח על משכבך בשלום.