אנסה לנחש: תמיד אהבת לגו. גם לפני שידעת לדבר וכל הווייתך הסתכמה באף מנוזל, ניסית לבנות מגדל מהקוביות שאבא נתן לך (רק אחרי שגילית שאי אפשר לבלוע אותן, כמובן). המגדל התמוטט אחרי שלוש קוביות וניסית שוב, בתחושה שזוהי מטרת חייך, לבנותו מחדש. כשגדלת קצת ואבא קנה לך סוף סוף ערכת לגו, שבה למרבה הפלא הקוביות מתחברות זו לזו, הרגשת בלתי מנוצח. סוף סוף אפשר לייצר נשק להשמדת אחיך הקטן והצווחני, שלא מסוגל אפילו לבנות מגדל משלוש קוביות. הכל אפשרי מבחינתך, חוץ מתרחיש סוף העולם שבו מוגשים רק ירקות לארוחת הערב.

אמא שלך תמיד טענה שאתה גאון, בתנאי שהיא לא היתה עסוקה בלצרוח עליך שאתה נזק ושהרסת לה את הבית ואת החיים. אבא שלך טען שיש לך יופי של חוש טכני בזמן שניסית לגנוב לו את המלחם, אוחז בו בחלק הלוהט. הם כעסו כשניסית לפרק להם את הרדיו, או לחקור את תגובות הרפלקסים של החתול ז"ל, או לנסות למצוא מכנה משותף לצורת השבירה של כוסות זכוכית.

בבית הספר התיכון מצאת את עצמך לעיתים קרובות מידי בוהה במורה במבט חלול, לא מבין למה למען השם אמור להיות איכפת לך מה עבר על ביאליק כשכתב את שירי הדיכאון שלו. תרגילי מתמטיקה הם בסך הכל פאזל קליל על גבול המשעמם, ושיעורי פיזיקה סוף סוף הוכיחו לך חישובית למה הדבה של הכיתה אף פעם לא משתתפת בשיעורי ספורט. למרות תחושת בזבוז הזמן קיבלת גם את התחושה שבית הספר נתן לך כלים מאוד חשובים לעתיד, כמו למשל היכולת להיעלם בן רגע, לטפס על קירות או ללעוס ביסלי ללא קול. הדבר היחידי שחסר לך בחייך הוא נוכחות של בחורה – חברה לאהוב. הבנות היפות בשכבה לא שמו עליך, ולא הצלחת להבין למה. ביננו, כנראה שלא היית מספיק מצויד... במכונית, או אופנוע.

אולי תשרת בצבא לפני הלימודים ואולי לא, אבל ברוב המקרים זה לא ישפיע מאוד על תחושתך הכללית כשתגיע לכאן: בזמן שתתפעל מהנוף הירוק של הטכניון, לא תוכל שלא לתהות בליבך לפשר העמוד הרם המתנוסס בפאתי אולמן, משכנך החדש. הרשה נא לי לנסות להסביר לך: זהו אינו איבר מין, אינו סמל פאלי, ואפילו לא כלי לחיקוי שירת לווייתן. זהו בעצם אנטנה ענקית שתפקידה לסמן לחייזרים מהחלל החיצון את מיקומו של אולמן, מה שמסביר את הימצאותם של היצורים שאתה רואה שם בכל בוקר. כמו כן בוודאי תופתע למצוא ברחבי הקמפוס בני אנוש עם סממנים חיצוניים של בנות אנוש, וההפך. בזמן שתרוץ כמו אוגר מיוזע על גלגל המצב האקדמי, תנסה להביט ימינה שמאלה על עלמות החן שסובבות בקמפוס, והיחידה שתחזיר לך מבט היא עלמת חן חיננית שבמקום פופיק יש לה קו משווה.

ויגיע היום בו תגלה את "אלייאנס" ויכולות ההורדה הנפלאות שלו של הממוצע. אחרי שתלמד פיזיקה 3 אולי תוכל סוף סוף להבין למה כשאתה בורח במהירות שקרובה למהירות האור מאזור 51 בסוף כל יום, הזמן התארך והאורך התכווץ. הרי הכל יחסי: בסופו של דבר גם תגיע למסקנה שהדבר החשוב ביותר הוא יחסי – מין (ה)סתם. זה חשוב מאוד לשמור על שפיות נפשית במהלך לימודים קשים, כמו שאמר אלוהינו איינשטיין, שעה ששרבב את לשונו החוצה במבט דבילי. אז עצתי לך היא כזו: שמור על שפיותך בחוזקה. מידי פעם היא תברח בבהלה למראה מבחן אימתני ולך לא יוותר אלא להשתגע, אבל אתה, ילדי היקר, מהנדס לעתיד: עליך לדעת להתמודד עם לחצים ודרישות לא הגיוניות, בעיקר אם אתה רוצה להתחתן יום אחד.

אז איך תעשה זאת? אני אמנם לא סטודנטית מצטיינת אבל למדתי שעם חיוך זה יותר קל, ובדיחה או שתיים לפעמים יכולות לעשות פלאים. גם החברים הקרובים שתמיד שם מוכנים לחלוק בלחץ, בתסכול או בפיצה. בנוסף, קצת ספורט בחדר הכושר ישמור אותך בריא ואולי אפילו ישפר את חדות ראייתך (תהית איפה נמצאות המטוסקות האמיתיות?). ובל תשכח לבלות במסיבות מידי פעם, או לפקוח עיניך ליופי הירוק שסביבך, ולשאוף במלוא ריאותיך את ניחוח החרובים העדין והצלול. סמוך עליי, הטכניון הוא חווייה של פעם בחיים. לכן לא מעט סטודנטים כאן מורחים את התואר...

בהצלחה,

אחת שיודעת

[מכתב זה מנוסח בלשון זכר אך פונה לכל בעלי החיים (ולכל חסרי החיים)]