בפורים האחרון הלכתי לי ברחוב וראיתי ילדה בת 9 שהתחפשה לליידי גאגא... זה הזכיר לי את כיתה ג' שלי, ששאלו אותי מאיפה עלה לי הרעיון להתחפש להיפופוטם. מאז אמנם עברו כמה ימים, אבל עודני משתייכת לסוג הבנות שהפרסומת "אם לא היית כזאת דבה, היית מספיקה את האוטובוס" פונה בדיוק אליהן. לכן אין ספק שהפתרון הטריוויאלי והפשוט הוא ביקור קבוע במכון הכושר. רצה הגורל ואני גרה בדיוק 10 דקות הליכה מאחד כזה. ובכן, יצאתי לבדוק מה קורה שם, ואלו הרשמים:

מנקודת המבט של הגבר:

"אני נכנס למכון הכושר, ומתחיל במתיחות. תוך כדי אני סורק בעיני את האיזור – מחפש אנשים שאני מכיר, או כוסיות. המכון כאן ממש איכותי מהבחינה הזו, נראה כאילו בעיקר ספורטאים צעירים וחטובים מגיעים להתאמן כאן. אני עולה על הליכון פנוי – אחד מיני רבים – בבחירה אקראית לגמרי, כאשר על ההליכון שמימיני מהלכת לה בפנאן עלמה דקיקה בבגדים דקיקים, חמושה באוזניות דקיקות ועל צווארה שרשרת דקיקה (לא שאני בוהה או משהו). אני מפעיל את ההליכון, כשפרץ מוטיבציה שממלא אותי דוחק בי לעבור כמה שיותר מהר לריצה. אני רץ מהר, משתדל להחזיק לאורך זמן, עד שאחרי 10 דקות אני קולט שאני מזיע ומתנשף כמו חמור. הרושם לא הצליח כל כך, אני מבין בתחושת מבוכה קלה. בהיותי מהנדס לעתיד אני מבצע בראשי הפקת לקחים מהירה ומחליט באימון הבא לבחור את ההליכון שנמצא מאחורי הטוסיקית התורנית. אולי אם ארוץ לעבר הנוף אצליח לעשות זאת במשך יותר מעשר דקות.

אני פונה אל אגף המשקולות ומכשירי הכוח – איכשהו, תמיד שם יש יותר אנשים. אני מחפש מכשיר פנוי; המכשיר הפנוי היחידי הוא מכשיר הגניקולוג. אני מתלבט אם להתאמן עליו. לא שאיכפת לי איך אני נראה בעיני אחרים או משהו, אבל הירך עדיין קצת כואבת לי מהריצה. בינתיים אני מסתכל סביבי – ליד אחד המכשירים עומדת בחורה מחוטבת להפליא, כשגבר מנסה להסביר לה איך להשתמש נכון במכשיר. שמתי לב לדפוס כזה – ככל שהבחורה שווה יותר, כנראה שהיא מתאמנת יותר גרוע, אחרת לא היו באים להסביר לה כל כך הרבה.

פתאום אני שם לב שהתפנה מכשיר חיזוק גב תחתון – באמת לא יזיק לי, אחרי החודש האחרון קיבלתי צורה של כיסא. כשמתחיל להיתפס לי הגב אני מחליט לעבור למשקולות. אני משתדל להיזהר – לא מזמן היה כאן בחור שהפיל לעצמו על הבוהן משקולת של 10 קילו, איזו דרך מוזרה לגרום לבחורות לשים לב אליך. תוך כדי ההרמות אני מביט בעצמי במראה – איך השרירים מתכווצים, נרפים, מתכווצים, נרפים. זה די מהפנט אותי – עד שאני רואה במראה מאחוריי גבר עם שדיים, רץ ספרינט של 5 קמ"ש על הליכון חורק, שחושב שלבוא פעם בכמה שנים למכון הכושר יכול לשפר את מצבו העגום. מבט אחד עליו, מבט אחד עליי, ואני מרגיש כמו מר עולם, למרות שאני רק מרים משקולות של קילו וחצי. ביחד.

במבט כללי על המכון, ניתן למצוא הרבה טיפוסים המרכיבים עולם ומלואו: השמן והרזה, הכוסית עם החזה, ומן עצלן תמהוני שכזה. זה קצת פתטי לבוא ולרוץ 5 דקות על ההליכון, להרים משקלות 3 פעמים וחצי, לצאת לשתות מים קרים בקולר, לאכול קופסת טונה, להחזיר את כל הקלוריות העלובות ששרפתי במהלך אימוני הקצר, וחוזר חלילה. במילה אחת – עבודה בעיניים. הרי אני יודע שאני אשקיע בללכת למכון הכושר במשך שבוע-שבועיים, ולאחר מכן אחזור לחדרי המדכא במעונות, אתמרמר על ציוניי המביכים, ואחזור לבלוס אוכל מהמקפיא, משמין למוות. ולמצוא חברה? כנראה שזה יאלץ לחכות."

מנקודת המבט של הבחורה:

"אני נכנסת למכון הכושר, ומוציאה את המגבת הנקייה מהתיק. בוחנת מסביבי את חברת האנשים: רוב גברי, מאמן כושר שרירי וחטוב להפליץ, ו-4 זקנות שמדשדשות על מכשירי הספינינג, צופות בערוץ הבישול, ומקשקשות על הא ועל דא. אני ניגשת לאחד ההליכונים, מבחינה בשביל זיעה רציף על מסלול ההליכון, וידיות מאוד חלקלקות. בתור שומרת אסטתיקה, אני ניגשת לקחת נייר כדי לנקות את ההליכון ולהכין אותו לריצת ה-15 מטר שלי, כאשר ניגש אליי גבר, ספק נאה ספק סטודנט ממוצע בטכניון, ושואל – 'תגידי, אבא שלך אופה? כי פשוט, איך הוא עשה עוגה כמוך משתי ביצים?' עניתי לו בשאלה – 'לא, אבל אולי אבא שלך אופה, זה מסביר טוב את כל העודפים שלך'. ברקע שמעתי גיכוחים קטנים מהמתאמנים שבסביבה, והבחור נעלם לו.

אני עולה על ההליכון ומתחילה בהליכה קלה, דואגת לנענע את עכוזי ולמשוך את תשומת לב הגברים. כשאני שמה לב שזה לא עובד, הגיע הזמן לעבור לשלב ב'. אני מאיצה את ההליכון ל18 קמ"ש. מתחילה להחיש את צעדיי, כשלפתע, משכתי את תקע הביטחון מהמכשיר, והוא עצר מלכת. דפקתי צרחה קטנה, וכ-5 עד 6 גברים ניגשו אליי כדי לשאול מה קרה. התוכנית הצליחה, אך כעת צריך לספק הסברים. הסתפקתי בלהבהיר להם שלא ידעתי מה עושה תקע הביטחון, ושסתם אני מתאמנת בלשלוף ולתקוע דברים אקראיים. (מדברים אקראיים). יש לציין לטובה שהצלחתי לעורר את תשומת ליבם, אבל בזה זה נגמר.

אז עכשיו, מה יצא לי מחדר הכושר? ספורט? לא בדיוק שרפתי קלוריות. כושר? אני עדיין פדלאה שלא מצליחה להספיק לרוץ לאוטבוס כשאני מבינה שזה הקו שלי. שרירים? זה גם ככה לא יפה לבחורה. לפחות אני יכולה להגיד שגבר התחיל איתי בחדר הכושר. אני בטוחה שזה משהו ממש ממש לא נפוץ."