אז שלשום נסעתי פעם ראשונה לחרמון, פעם ראשונה לראות כאלו כמויות של שלג, פעם ראשונה ממש לנסות להחליק עליהן, הפעם בכוונה.

נורא רציתי לבקר כבר בחרמון - עד אז ראיתי רק תמונות ושמעתי רק סיפורים. שכבות אינסופיות של שלג בכל כיוון נשמע לי קסום... השלג בטח רך ונעים כזה, כמו ערימת נוצות או קלקר או אבקת סוכר.

אז יצאנו לדרך, אני ועוד 2 בחורים ובחורה. השכמנו קום ושמנו פעמינו צפונה.

תמיד חשבתי שאני ממש שונאת לנסוע צפונה מחיפה - כל פעם שנסעתי לקריית שמונה (באוטובוס) סבלתי ממש מהנסיעה ומהדרך, רק רציתי שנגיע כבר.

הפעם זה היה שונה - הנסיעה היתה רגועה, נינוחה, ראינו את השמש עולה לאט בשמיים... יכול להיות שגם המוזיקה תרמה, הבחור שנהג שם אוסף שירים שקלע בדיוק לטעם שלי. אני חושבת שעשיתי להם חור באוזן רוב הנסיעה.

הגענו לחרמון, שכרנו ציוד, יצאנו החוצה אל המסלולים.

הבחורה העידה על עצמה שעשתה סקי כבר איזה 6 פעמים - והיא יודעת פחות או יותר. גם הבחור שנהג אמר שעשה כבר סקי, ורק אני והבחור השני היינו נובים מוחלטים בעניין.

יצאנו לעשות את המסלול הקל ביותר - המסלול הכחול - ממש מסלול למתחילים, קצר ולא משופע יותר מידי.

בדרך למעלה, כשאני עוד מחייכת:

התחלתי בקטנה, איזה יופי, אני מצליחה לזוז! נו, זה לא קשה קשה... תמיד שמעתי על אנשים ששברו את כל העצמות שלהם בסקי, וזה די הפחיד אותי. לא רציתי לשבור את כל העצמות, גם לא עצם אחת, גם לא לעקם ברך. אמרתי לעצמי - נו, לאט ובזהירות, מה כבר יכול להיות.

אני מתחילה להחליק יותר ויותר מהר... רגע, איך עוצרים את הדבר הזה?! שיט, המדרון הולך ונעשה משופע יותר. אני מאיצה בקצב מהיר, והפחד שלי מאיץ בקצב לוגריתמי. אני מחליטה לעצור ויהיה מה, אבל הדרך היחידה שעולה בדעתי היא פשוט להימרח על השלג. אני עושה את זה, ושלג מכסה את ידיי, מכנסיי וקצת את שיערי. פאק, זה קר... ושורט. הידיים שלי מתחילות לכאוב, אבל אין לי כפפות. עוזרים לי לקום חזרה ואני מנסה להמשיך להחליק למטה, עד סוף המסלול... זה לא קורה. אני נופלת כל כמה מטרים ברגע שאני מתחילה להאיץ. הפחד לא נותן לי להמשיך ולהגביר מהירות. לא רוצה לשבור את כל העצמות!!

אחרי עוד כמה נפילות כאלה, אני מפסיקה להרגיש את כפות הידיים. הן נעשות אדומות ממש וכואבות למגע. אני מתחילה לאבד סבלנות. כוסומו, הסקי הזה סתם מעייף אותי ומכאיב לי ואני סתם מעכבת את כל שאר החבר'ה המנוסים שבאתי איתם, שנראו קלילים כאילו הם עושים את זה כבר שנים. מניאקים.

אחד הבחורים (המנוסה יותר) סוג של ליווה אותי לאורך המסלול הראשון, עזר לי לקום ונתן לי עצות: "תעשי משולש עם המגלשיים". מה משולש?! מתי ראית בטלוויזיה/במשחק מחשב מישהו מחליק כשהמחליקיים שלו לא מקבילות? ואז הוא אומר, "תעשי סליידים מצד לצד, ככה לא תיפלי סטרייט במורד המדרון, והמהירות שלך לא תגדל מידי". סבבה, סליידים מצד לצד. רגע, איך פונים?! בום, עוד נפילה. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. אוח, כואב לי האגו.

והבחור רק עומד שם, מסתכל עליי וצוחק - ומצלם! (האמת שבמקומו הייתי עושה בדיוק אותו דבר)

כשהגעתי לבסוף למטה (את הכמה מטרים האחרונים פשוט החלקתי על הטוסיק, כמה מביך), כשידיי אדומות וכואבות, טוסיקי ספוג במים קפואים, אפס מוטיבציה, ואגו כאוב במיוחד.

אבל ויתור מעולם לא היה הצד החזק שלי, אז החלטתי לעלות שוב למעלה כדי להתגלגל שוב כל הדרך למטה. אולי הפעם כן אשבור עצם או שניים.

עליתי שוב עם הבחור המנוסה, כשהפעם הוא מלווה אותי כל המסלול עם הוראות, וגם נתן לי את כפפותיו.

לא היה לי נעים שאני מעכבת אותו כי הוא צריך לעזור לי לקום כל הזמן - החלטתי בליבי לעשות הפעם הכל כדי לא ליפול. נו, אז אאיץ קצת... יהיה בסדר.

ובכן - לא נפלתי אפילו פעם אחת! סיימתי את המסלול (הקצרצר), ואז עשיתי אותו שוב, רק כדי לוודא שזה לא היה נס. ובאמת שוב לא נפלתי.

החלטנו ללכת למסלול קשה יותר - המסלול האדום. מהסתכלות במפה ראיתי שהוא ארוך בערך פי 8 מהמסלול שעשינו הרגע, וכמובן גם יותר תלול. או אלוהים, משהו בלב אומר לי לא לעשות את זה, זה גדול עליי. פעם ראשונה שאני מחליקה בחיי... ואפילו להחליק על סקטים אני לא יודעת. בקיצור, זו הולכת להיות טעות. אז קיבלתי את ההחלטה ההגיונית והחלטתי לעשות את המסלול האדום.

כן, היגיון בריא זה מצרך נדיר.

עלינו לשם אני והבחור והבחורה המנוסים יותר... הבחור המתחיל (כמוני) נשאר למטה במסלול המתחילים היות ולא הצליח לעבור כמה מטרים בלי ליפול (ולהפיל אחרים בדרך). הדרך למעלה ברכבל היתה אינסופית... ככל שעלינו יותר וראיתי כמה הרבה יהיה לנו לרדת, האומץ שלי הלך ונעלם. לעזאזל, איפה איבדתי את הביצים שלי?! ככל שעלינו יותר התחרטתי יותר, והיתה לי תחושת בטן שזו הולכת להיות טעות מרה. אני לחלוטין לא מנוסה בסקי, מה בכלל חשבתי לעצמי?

התחלתי לזמזם לעצמי שירים, תוך כדי שאנחנו עוברים בתוך העננים בדרך למטה. היה לי קר, שפתיי קפאו, ומכנסיי הרטובות מהשלג לא הוסיפו לעניין. השירים קצת עזרו להעביר את הזמן - נראה לי שנסענו ברכבל למעלה יותר מעשר דקות. לבסוף הגענו וירדנו.

לא הצלחתי לראות כלום - פשוט כלום - היינו בתוך ענן לבן וסמיך, וכל מה שהצלחתי לראות היה מטר מהאף שלי. יופי, אז אני נמצאת בקצהו הגבוה של מסלול שאני בטח לא מסוגלת לעשות ולהישאר על רגליי, לא רואה לאן אני מחליקה - ובצד שמאל של המסלול יש תהום מההר, כמו כביש על הר. ממש נפלא, בדיוק מה שרציתי לעשות כשקמתי הבוקר.

רגליי רועדות מעט, אני משקרת לעצמי שזה מהמאמץ או מהקור. הבחור דוחק בנו להתחיל את המסלול... טוב נו... מה יכול להיות...

אני יוצאת לדרך. המדרון מתחיל לקבל שיפוע מפחיד, ואני מתחילה להאיץ ללא שליטה. לא ליפול, לא ליפול, לא ליפול! אני אומרת לעצמי. לא בא לי להירטב שוב, לא בא לי שיעצרו בגללי שוב, לא רוצה לעכב את החבורה. נו, אז אני אאיץ קצת, לא נורא, המדרון הרי חייב להיגמר מתישהו.

אני מחליקה במהירות של כמה עשרות קמ"שים. רגליי רועדות לאורך כל הדרך, אני בקושי מצליחה לשמור על השליטה בתנועותיי. אני מרגישה את השרירים מתחילים להיתפס... שיט, אסור לי לעצור עכשיו, אם אני נופלת במהירות כזאת אני מתגלגלת כמה עשרות מטרים טובים, מי יודע לאן ואיך.

לבסוף המדרון נגמר ואני נעצרת, מתנשפת. אני מביטה לאחור ולא רואה את שותפיי - הם גם רחוקים מידי וגם יש את הערפל הזה. אני מחכה. לבסוף הם מגיעים - מסתבר שהבחורה נפלה איפשהו באמצע הדרך. אני מופתעת מעצמי שלא נפלתי - וכך גם הבחור השני - וקצת גאה בעצמי. הוא מחמיא לי והאגו שלי מתנחם מעט. טוב, היה לי מזל.

כאן כבר הגענו לחלק יותר נורמלי של המסלול, עם יותר ראות (כי יצאנו מהענן):

אנחנו ממשיכים, כשהבחורה נופלת לא מעט - הרבה יותר ממני. כמעט ולא נפלתי בכלל. ואז אנחנו מגיעים למדרון ממש רציני. הוחלט שהבחורה השנייה תצא ראשונה, כדי שלמקרה שהיא תיפול נראה את זה ונעזור לה לקום. היא יוצאת, אני אחריה... לא עובר הרבה זמן ואני חולפת על פניה במהירות מטורפת, המדרון הזה ענקי - אני לא מצליחה לראות את קצהו.... הירידה רק הולכת וממשיכה ומחריפה, אני צוברת יותר ויותר מהירות, הרוח מכה בפניי ומקפיאה אותם...

אני ממצמצת ומנסה לשמור על מסלול קבוע ולא ליפול. רק לא ליפול. אני מאיצה עוד. כמה זה כבר, יותר מ50 קמ"ש אני מעריכה. זו באמת היתה מהירות רצינית - ומפחידה - הלב שלי פעם בטירוף, הנשימות הפכו מהירות וחדות, רק לא ליפול.

פתאום נתקעתי באיזה מכשול על השלג בדרך ואיבדתי מעט שיווי משקל - המוח שלי נכנס למצב של ריכוז-על, ורק אחרי שהתייצבתי חזרה הבנתי שהגבות שלי היו מכווצות, הפה פעור והנשימה עצורה. ואז שמתי לב שאני מדברת לעצמי - זורקת הוראות כגון "משולש גדול, משולש גדול!", "ברכיים כפופות, לא ליפול, לא ליפול", "כוסומו תעצרי כבר!". עברתי איזה קילומטר בלי יכולת לעצור, עד שלבסוף נגמר המדרון ונעצרתי מעצמי.

עמדתי שם, לא יודעת כמה זמן, מתנשפת ורועדת. הבטתי למעלה אל ההר שהרגע ירדתי ממנו - אפילו לא הצלחתי לראות את נקודת ההתחלה - פאק, עשיתי את זה הרגע? וואו, מצאתי את הביצים שלי! איזו תחושה נפלאה.

הבחור הגיע כמה דקות אחריי, מסתבר שהוא ראה הכל. הוא אמר משפט אחד - "נעמה, את פשוט חיה רעה", ואני הצלחתי רק לחייך בתגובה ולקוות שהוא לא רואה כמה אני רועדת. רציתי רק ליפול על השלג, לשבת ולנוח, להתאושש מהמאמץ הפיזי - אבל יותר מזה, מהמאמץ המנטלי שנדרש ממני כדי להתמודד עם הפחד מהתאוצה המטורפת שצברתי, ולהמשיך יציבה. הייתי המומה מעצמי.

עמדנו שם וחיכינו לבחורה השנייה. היא לא הגיעה. ניסינו לצעוק לה - אין תשובה. לא הצלחנו לראות אותה באופק. אף אחד מאיתנו לא שש לעלות חזרה את העלייה בשלג - זה מאוד קשה. חיכינו עוד קצת, לבסוף היא הגיעה - חבולה ומותשת - מסתבר שהיא נפלה לא מעט. הופתעתי ממנה - בהתחלה היא לקחה את כולנו בהליכה, היתה יציבה ובטוחה בעצמה ונראה שזה ממש קל לה. מוזר.

המשכנו את המסלול, בשבילי הוא עבר ברובו חלק (בשביל הבחורה השנייה פחות ולכן נעצרנו לא מעט), בדרך הלכנו לאיבוד ועלינו בטעות על מסלול אחר, ואז יצא שעשינו שני מסלולים במקום אחד. לקראת הסוף הייתי כל כך מותשת... וצמאה. מאוד צמאה.

המדרון האחרון היה גרוע בטירוף. איכשהו היה שם ריכוז גבוה יותר של אנשים, והשיפוע התלול לא עזר במיוחד... התחלתי להחליק, ופתאום ראיתי איזה זקן מחליק בכיף שלו לפני. רגע, איך פונים, איך פונים?!?! ברגע האחרון הצלחתי להסיט את עצמי מעט הצידה כדי לא להיתקע בו ישירות, אבל אני חושבת שעליתי קצת על המחליקיים שלו עם שלי. אני המשכתי בסבבה - עד שנתקלתי במקל שמישהו השאיר על פני השלג. איבדתי שיווי משקל והתגלגלתי במורד המדרון איזה 30 מטר, בלי להגזים. כשנעצרתי, סוף סוף, חשבתי שמתתי או משהו. שכבתי על הגב, לא היה איבר שלא כאב לי. לא התחשק לי לקום בכלל - אוח, תנו לי רק לשכב שנייה, להרגיע את השרירים. שני גולשים כנראה חשבו שהתפגרתי, כי הם הגיעו אליי במהירות ועזרו לי לקום, עזרו לי להתלבש חזרה, ווידאו שאני בסדר והכל שלם. אני מצידי רק חיכיתי שהם יילכו כדי להוציא את השלג שנכנס לי איכשהו לתחתונים, מאחורה. כנראה נגררתי על השלג כשאני על הגב עם הראש כלפיי מטה, והשלג פשוט נכנס לי לתחתונים. לא הרגשתי את הטוסיק - איבדתי שם תחושה לגמרי. נו מילא. תחושה בישבן, סתם אובר רייטד.

הבחור השני הגיע ואמר לי שהזקן שחתכתי עף קיבינימט בגללי. איבד את שני המחליקיים שלו וגם את שיווי המשקל, ופשוט התגלגל למטה בעוד אני ממשיכה להחליק לי בכיף שלי. זה נוראי מצידי אבל זה הצחיק אותי ממש. ואז ראיתי את הזקן מתקדם לעברי ברגל, מחזיק את המחלקיים בידיים ומביט קדימה בזעף. התנצלתי בנימוס והוא הגיב בהינד ראש אדיש.

אחרי הנפילה הזאת הייתי חסרת כוחות לחלוטין. הבחור השני עקף אותי והמשיך כבר למטה, שזה היה סוף המסלול. נשאר בערך עוד קילומטר אחד של מדרון. אבל הוא כל כך תלוי... אוח, אני חייבת לעשות את זה. התפתיתי נורא להחליק לשם על הטוסיק, אני מודה - רגליי פשוט התחננו לכך - אבל זה היה יכול להיות מביך מידי. חוצמזה שהטוסיק שלי גם ככה כבר היה חצי מת.

התייצבתי, לקחתי נשימה עמוקה. התחלתי להחליק, מאיצה בטירוף מטה... הצלחתי להתחמק מכמה אנשים בדרך, התחלתי להתנשף בחדות נורא מהר, הריכוז שנדרש ממני כדי להישאר יציבה היה עצום, בסופו של דבר הגעתי למטה, על רגליי. הצלחתי לעצור בלי ליפול ובלי להתנגש באף אחד. הבחור השני עמד שם למטה וחיכה לי. הסתכל עליי כשנעצרתי - ופתאום נהייתי מודעת לעצמי וקלטתי שיש לי פרצוף של מיסטר בין מבועת.

אבל התחושה היתה אדירה. התעליתי על עצמי בכל מובן שהוא, הפתעתי את עצמי בטירוף, וביחס לביצועים שחשבתי שיהיו לי אחרי כל הנפילות הראשונות - ממש הפצצתי.

הלכנו לנוח ולאכול, ואז הבחור השני הציע לי, ברצינות תהומית, להצטרף אליו לעשות את המסלול השחור - הקשה ביותר. קשה הכוונה שהמדרונים בו הכי תלולים. כאילו, ברצינות? משהו באגו שלי לא הניח לי פשוט להגיד "אני לא מסוגלת", כי הנה, עובדה שהצלחתי די יפה את המסלול האדום. אבל אז יצר ההיגיון שחשבתי שאבד בי לעד הופיע, ושיקלל את העייפות שהצטברה, חוסר הניסיון ומידת המסוכנות של המסלול - וגרם לי להגיד לו "שיהיה לך בהצלחה, שמור על עצמך".

כשהוא חזר הוא אמר שמזל שלא באתי - המדרון היה כמעט 90 מעלות, והוא עצמו לא הצליח לעשות אותו בלי ליפול - אז הוא פשוט החליק אותו על הטוסיק. והוא מחליק הרבה יותר טוב ממני!!

הנה תמונה מההתארגנות בהתחלה:

וסתם נוף יפה:

לסיכום, אחרי שעיכלתי קצת את החוויה המסעירה הזו, אני עדיין מעט המומה אבל מסוגלת להגיד שזו היתה חוויה אדירה. יותר מהשלג, יותר מהמהירות, יותר מהצחוקים - הדבר האדיר ביותר היה ההתמודדות עם עצמי. כמובן שנהנתי בלי קשר - מהחבר'ה, מלצחוק על אחרים נופלים, ומהחווייה כולה. היו חלקים שכאבו לי מעט בגופי בסוף אותו יום - בהנחה והרגשתי אותם בכלל - אבל בקטנה, הרבה פחות ממה שהפחידו אותי על עצמות שבורות.

בבוקר שאחרי קמתי עם גוף כואב, דואב, תפוס ומעוקם. ברך שמאל שלי נדפקה... אני לא מצליחה ליישר את הרגל עד הסוף, או לכופף אותה עד הסוף. אני לא מצליחה ללכת ישר או לרדת ולעלות רגיל במדרגות. זה מוזר, כי רק יום אחר כך התחלתי להרגיש את זה...

אבל חוץ מזה - שום דבר שלא היה לי כבר בעבר.

הפנים שלי שרופות בטירוף, אדומות כמו עבנייה בשיא הבשלות, או כמו האף של ויקטור בשיא תפארתו.

זה עדיין רודף אותי בלילות - ההחלקה במדרונים ללא שליטה או יכולת לעצור - אבל זה בסדר, כשזה במיטתי החמימה זה נחמד להיזכר.

בקיצור זה היה יופי של חוויה :)