לפעמים אני נזכרת איך נולדת כזה שמן, הכי שמן מכל האחים שלך. עקב היותך כל כך שמן גם הצלחת לתפוס את הפטמה הכי עסיסית, ולינוק לא מעט חלב. זה קצת מזכיר לי את תקופת ינקותי, רק שבשונה ממני אתה גדלת להיות כלב יפייפה, רזה, ודוגמן. אני גדלתי להיות כלבה רעה, עצלנית ובולסת.

אתה מאז ומתמיד היית כלב בעייתי. לא משנה מה ניסיתי, לא הצלחתי לחנך אותך להפסיק לנבוח על כלבים אחרים, להפסיק לנסות לנשוך אנשים זרים שמגיעים הביתה, או להפסיק לאכול לי את נעלי הבית. אתה בשלך, תמיד מנסה לאכול שטויות ברחוב בזמן הטיול, תמיד מושך ברצועה, תמיד מנסה להשתין על העציץ בלובי. פעם אפילו חזרנו מטיול די ארוך ואתה, מאיזושהי סיבה שנשגבת מבינתי, החלטת להפריש את צואתך בדיוק באמצע הלובי. למה?? בדיוק יצאו כמה שכנים מהמעלית ואני, שלא הצלחתי לעצור אותך, נאלצתי לסבול את מבטיהם שלא היו בדיוק שבעי רצון, בלשון המעטה.

ותמיד כשמישהו (מהמשפחה) מגיע הביתה - אתה חייב לנבוח. כשאני מגיעה (לא משנה אם זה אחרי שעה או שבועיים) אתה מתגנב מהצד, תופס אצבע אחת שלי בחוזקה עם שינייך, ומושך אותה אליך. למה אתה נושך אותי? זה כואב! לא משנה כמה אנסה למשוך את האצבע הדואבת שלי חזרה, אחיזת לסתך רק תתהדק. אוח, כלב סורר.

אני לא אוהבת את הנביחות שלך, הן גבוהות ורמות, ממש בלתי נסבלות. שלא לדבר על זה שלפעמים, כשאין אף אחד בסביבה, אתה עולה על השולחן של פינת האוכל כדי לנסות לגנוב שאריות. כלב מטומטם, אתה לא יודע שלא בריא לך לאכול תפוחי אדמה???

אני תמיד וצוחקת עליך שאתה חסר תועלת, חסר מוח, ולאחרונה גם חסר ביצים. בעיקר אחרי הפעם ההיא שנכנסת לארגז המצעים שמתחת למיטה שלי ונתקעת שם, כמעט לכל הלילה. אחרי שכבר הייתי במיטה נאלצתי לקום ולחלץ אותך, כלב קטן ומביך שכמוך. אחר כך נרדמת במיטתי, צמוד לחיקי, מתחת לשמיכת הפוך כשבחוץ רעמים וברקים וקול טפטוף הטיפות על החלון. היה לנו חמים ונעים, עד שבאיזשהו שלב באמצע הלילה החלטת משום מה ללקק לי את הסנטר. די, זה מעיר אותי, תפסיק... ניסיתי לשנות תנוחה אבל עקבת אחרי הסנטר שלי, מסרב להפסיק ללקק אותו. כששבעת מהליקוקים קברת את אפך בתוך בית השחי שלי, ועצמת עיניים בשלווה. אני כבר הייתי ערה לגמרי, והשעון הראה 4 לפנות בוקר. איזה חוסר תועלת.

אתה לא כלב קל, בטח שלא כלב אידיאלי. אבל כשאתה מגיע להתפנק בחיקי, מביט בי במבט כנוע ומסטול קלות, אני נמסה מיד (לא שמלכתחילה אני כזו מוצקה). ואם אני עצובה או מדוכדכת אתה איכשהו יודע את זה, אתה מרגיש. אתה בא אליי, מלקק את לחיי ואז מצטנף בחיקי, כאילו אומר לי "אני יודע שאני כלב סורר וחסר תועלת, אבל אל תדאגי, עכשיו אני כאן איתך". אם אתה שומע בקולי ולו את הרמז הקל ביותר לנימה של עצבנות או חוסר שביעות רצון אתה מגיע מיד ונשכב על הגב בכניעה, מה שבטוח בטוח. אתה משאיר לי לא מעט שערות על הבגדים, אבל אתה יודע מה - לפעמים כשאני רחוקה מהבית ופתאום מוציאה מהתיק חולצה שיש עליה כמה שערות שלך ואני נזכרת בך, זה מחמם לי את הלב. אני יודעת שתשמח לראות אותי ולא משנה כמה זמן עבר, מה אני לובשת או כמה קיבלתי במבחן. אני יודעת שאשמח לראות אותך כי אני כבר כל כך מתגעגעת, ואשמח להרגיש איך אתה נושך לי את האצבע מרוב התלהבות עד שזה משאיר לי סימנים. אני מאושרת להרגיש אותך מנסה לטפס עליי מכל זווית אפשרית כדי ללקק אותי ליקוק בוקר טוב, למרות שזה שאתה התעוררת לא אומר שכבר בוקר. אני אוהבת לראות אותך תופס תנומה תחת קרן שמש מהחלון באמצע החורף, פרוותך זוהרת וחמימה. אני מלאת סיפוק לראות אותך מגיע בצייתנות כל פעם שאני קוראת בשמך, ואפילו כשאין בידי אוכל או רצועה לצאת לטיול. מספיק לך שרק אני שם, ושתי ידיי מוכנות לאסוף אותך אל חיקי וללטף את פרוותך הרכה עד בלי די, או לפחות עד שיהיה רעש מעבר לדלת ואתה תרוץ לנבוח עליה.

אני אוהבת להקשיב לקול נשימותיך הרכות בלילות שקשה לי בהם יותר, ואז להירגע ולהירדם לצלילן. אני אוהבת שאתה קשוב אליי וזקוק לי, ואני אוהבת ללחוץ לך על הצדדים הבולטים של האף השמנמן עד שאתה משתגע.

אתה הכלב הכי סורר שיצא לי להיתקל בו, וגם הכלב הסורר שאני הכי אוהבת. אתה הצחוק, אתה הנחמה, אתה השלווה, אתה הפינוק. אתה לא מושלם וככה אני אוהבת אותך יותר. אבל תפסיק כבר לאכול את נעלי הבית שלי, טיפשון!