היום מצאתי את עצמי דומעת קלות באמצע ההרצאה בתהליכי שריפה, ולשם שינוי לא בגלל תסכול של אי הבנת החומר...
מי
שמכיר אותי יודע שבאופן כללי אני שונאת לדמוע בפומבי, ובטח מול אנשים שאני
מכירה. אבל היום היה משהו. היום היה לי עיתון בהרצאה (כן, זה מה שאני עושה
במקום להקשיב בהרצאה...), ומבין כל סיפורי
הרציחות/אונס/התעללות/התאבדויות/שחיתות בממשלה דווקא סיפור אחד כאב לי יותר
מכולם.
קצת לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה היו נער
ונערה, צעירים ואוהבים. היא בת 17, הוא בן 19, ולאהבתם אין גבולות או
חוקים. זו האהבה הטהורה והתמימה שבה הם מבטיחים זה לזו להיות שם תמיד, לעד.
יש כיכר בעיר מגוריהם שבה תמיד נהגו להיפגש, בקביעות. הם תמיד ידעו לבוא
לשם ולמצוא זה את זו. הוא חולם לשאתה לאישה בבוא היום והיא חולמת להעביר את
חייה איתו, כי הוא האחד עבורה.
אבל המלחמה מתחילה ודרכיהם (הפיזיות)
נאלצות להתפצל. הם מבטיחים לכתוב זה לזה אוסף מכתבים, כדי שלמרות המרחק
וחוסר הקשר הפיזי הם עדיין ירגישו שהם ביחד. לפחות קצת. ההתכתבות מחזיקה
מעמד כמה חודשים, אבל אז הקשר מתנתק.
הנערה חוזרת לכיכר, יושבת על
הספסל, ממתינה. הוא לא בא. וכך גם ביום למחרת. כל יום מחדש היא מצפה לבואו,
ממתינה, סבלנית, מאמינה. (קצת הזכיר לי את השיר הזה ). אבל כל יום מחדש, הוא לא מגיע.
אחרי ארבע שנים של ציפייה כזו לשווא היא מבינה שהוא כנראה מת במלחמה. היא מוותרת.
גבר
חדש נכנס לחייה, בו היא מתאהבת במהרה ומסכימה להינשא לו. בלילה שלפני
החתונה מגיעה אליה חבילה גדולה מאישה אלמונית, ובה אוסף יומנים שכתב אליה
אהובה הישן ולא הגיעו אליה מעולם. היא לא יודעת מה לעשות. מה אפשר לעשות
במקרה כזה? היא בוחרת להחביא אותם ולהתעלם מקיומם, ואפילו לא קוראת בהם.
62
שנה היא סירבה לפתוח את היומנים ולקרוא. 62 שנה היא חיה עם בעלה בהדחקה של
מה שיכול להיות שם. לא מזמן בעלה מת, ובלחצה של ביתה היא פתחה את היומנים,
וקראה.
מה שהיה כתוב שם גרם לה בכי רב. "כל כך הרבה זמן שלא שמעתי
את קולך, ראיתי את פנייך או ליטפתי את עורך. אני מתגעגע געגועים עזים,
ומקווה כי קרוב היום בו אוכל לשוב ולחבקך. אני לא יודע אם אשרוד את המלחמה,
אבל אני יודע שכל עוד חיי ימשכו תמיד ארצה לשאתך להיות אשתי. אך אם לא
אצליח להישאר, עלייך לדעת שתמיד היתה נתונה כל אהבתי לך עד כלות, כשאת
במחשבותיי, בליבי ובחלומותיי. כאן מסתיים יומן זה, ואני מתפלל שהכל יגמר
ונוכל להיות שוב יחד ולאהוב."
בגיל 84, בעודה נשברת ובוכה
בכלל תוכן היומנים, מחליטה האישה הזקנה לצאת ולברר מה עלה בגורלו של
אהובה. היא נוסעת לעיר הולדתם להתחקות אחר עקבותיו, מפרסמת מאמר שמבקש עזרה
בחיפוש מה עלה בגורלו, ולבסוף היא מגלה: בדירה שבו הסתתר היה רדיו מקולקל
שנשלח לתיקון. הרדיו נשלח עם כתובת המסתור ומיקומם נחשף. כל בני המשפחה
נרצחו. זה היה מספר חודשים בלבד אחרי כתיבת היומן האחרון.
במהלך המסע למציאתו ליווה אותה צלם. הסיפור והמסע הפכו לסרט תיעודי, שישודר מחר ב22:00 ביס דוקו אם אני זוכרת נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: