לאורך כל חיי (הלא ארוכים במיוחד) נהגתי להביט באנשים שמסביבי ולנסות להבין סיבות להתנהגותם. לא תמיד הצלחתי, ולפעמים לקח לי שנים כדי להבין. אבל המכנה המשותף שראיתי אצל רובם המוחלט של האנשים - הם מתנהגים כאילו הם כבולים. הם כמעט תמיד לחוצים, דואגים, חוששים. למה?

ניסיתי להבין את עולמם של המבוגרים - הרי אין לכם אמא ואבא שיגידו לכם כבר מה לעשות, אתם אדונים לעצמכם... אז למה אתם נראים כאילו אתם סובלים יותר מילדיכם? למה איכפת לכם מכל כך הרבה דברים, למה אתם כל כך עסוקים בלהתלונן?

עם הזמן כשגדלתי, הבנתי. יש דרישות מה"סביבה" - תהיה משכיל, תגדל ילדים, תדאג שהם יהיו מוצלחים, תצליח בעבודתך, תיראה כמו בנאדם וגם כמה סמלי סטטוס לא יזיקו. לעולם אל תאחר, לעולם אל תניח לביתך להיות מבולגן, לעולם אל תראה חולשה בפומבי, לעולם אל תנוח, כי לנוח יהיה לך מספיק זמן בקבר. יש דאגות לאנשים סביבך - וטונות של לקיחת אחריות. וכמובן יש חששות שמא תאכזב את עצמך - שלא תצליח לעמוד במטרות ביעדים שהצבת לעצמך, שלא תגיע מספיק "רחוק" בחיים. ועוד חשש מיותר אבל קיים אצל רבים - מה יחשבו עליי?

החיים שלי אף פעם לא היו בדיוק טריוויאליים. מאז הגיל שבו אני זוכרת את עצמי ועד היום, במישור הגלוי חיי התנהלו כשורה ואף למופת - אך מתחת לפני השטח יש הרבה מאוד "לכלוך" מהסוג שאנשים היו מעדיפים לשמור לעצמם, להיכנס איתו לקבר ולהשאיר אותו שם. אז אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אבל באיזשהו שלב נמאס לי להשאר עם הלכלוך מתחת לשטיח - למה שאצניע אירועים רעים שעיצבו את דמותי לא פחות (ואולי אף יותר) מהאירועים הטובים? שלב הוצאת הלכלוך מתחת לשטיח היה שלב ההשלמה העצמית, קבלה של העבר בהבנה וחמלה יחד עם החלטה להפיק את הלקחים הנדרשים, והיו הרבה כאלה. וברגע שהוצאתי גם את המביש, הבזוי והנתעב - קיבלתי את עצמי השלמה, גם במחיר של "להיראות טוב" בעיני השאר.

ואני חייבת לגלות לכם: כשאתה שלם באופן מוחלט עם עצמך, אתה מתנתק לחלוטין מכל הדרישות המדומות של החברה. אמנם זה לא אומר שהפסקתי להציב לעצמי מטרות ויעדים - להפך, אני יודעת מה אני שווה ולכן אדרוש מעצמי לא מעט; אבל בד בבד הפסקתי לייחס חשיבות ודאגות לצרות המדומות - לא איכפת לי אחרים חושבים עליי. לא איכפת לי שאני סובלת לפעמים, הרי זה דרוש על מנת שאוכל לדעת אושר; לא איכפת לי שהחדר שלי מבולגן לפעמים כי מתעצלת לסדר - ולא איכפת לי להתעצל כי זו מנוחה לגוף ולנפש. ובקבר זה לא כיף לנוח, תסמכו עליי. קר וקשה שם.

לא איכפת לי שמידי פעם אני לא מצליחה, כי אני זוכרת שכל עוד אני ממשיכה ללמוד מהטעויות, אני בסופו של דבר מתקרבת יותר להצלחה; לא איכפת לי לדאוג מעט פחות לאנשים שסביבי, כי אני יודעת לסמוך עליהם שידאגו לעצמם מספיק טוב.

וכך שחררתי את עצמי - במודע או לא - ואולי תתפלאו, אבל בלי כל הלחץ הזה עדיין טוב לי. גם עם תקופות לחוצות יותר - וזה כי בהן אני דורשת מעצמי יותר - בסך הכל אני מרגישה חופשייה. חופשייה כי לא איכפת לי שום דבר מעבר למה שצריך להיות איכפת לי; כולם יכולים לחשוב עליי מה שהם רוצים, אבל רק דעתם של אנשים ספורים מאוד חשובה לי. תקראו לזה אדישות, תקראו לזה פרופורציות. אני קוראת לזה חופש.

יאללה, צאו לחופשונת!