אז בהמשך לפוסט האחרון שמתאר את מעללי הסטוקר ברחבי הטכניון, החלטתי שאגלה את זהותו ויהי מה.
היו
לי מספר רמזים ברשותי, חלקם ידעתי שנכונים בוודאות ועל חלקם לא ידעתי בכלל אם לסמוך. החלטתי ללכת עם מה שאני יודעת בוודאות - וזה לא היה הרבה.
אז
ביום שלישי האחרון, בעודי יושבת לי בספריית הפקולטה ומחכה לנס שיקרה,
העפתי מבט בלוח הטרמפים בפייסבוק. שום דבר מעניין... איזה אחד כותב שהוא
נוסע למרכז בסביבות השעה 18:30. מעניין, זה יכול להיות הוא - אבל למה שיסע
חזרה למרכז באמצע השבוע?
תוך כדי התכתבות אני אומרת לו שאני צריכה
ללכת ושואלת אם הוא יוכל להתחבר שוב ב7-7 וחצי. הוא עונה שלא, אבל יש מצב
שהוא יוכל ב8. אני מחייכת לעצמי אבל יודעת שזה עדיין לא מספיק.
אני
מחליטה לחטט בפרופיל של הבחור החשוד בפייסבוק - אין שם הרבה... אבל יש לי
איתו חברה משותפת שהוא ציין פעם את שמה בשיחה ביננו, ואמר שהיא מופיעה
ברשימת החברים שלי בפייסבוק. היות ולא נראה לי שהוא עבר על 400+ חברים אחד
אחד, כנראה שזו חברה משותפת - התאמה נוספת, יופי.
אבל זה עדיין לא מספיק.
בהחלטה של הרגע אני מתקשרת לחברה המשותפת, מנסה לא לעשות את זה מוזר מידי ביחס לעובדה שלא דיברנו כבר שנים.
אחרי
קצת בלה בלה שעושות כאילו איכפת לי מה שלומה, אני מגיעה לעניין: "תקשיבי,
אני חייבת את עזרתך... יש לך בחברים בפייסבוק בחור בשם X, את מכירה אותו?"
-"לא ממש, רק נסעתי איתו כמה פעמים בטרמפים..."
-"את יכולה לתאר לי איך הוא נראה במציאות?"
-"כן - *תיאור כלשהו*"
<אני מציינת לעצמי בלב שזה תואם את התיאור הכללי מאוד והקמצני שנתן לי הסטוקר עצמו>
-"תודה! ומאיפה הוא בארץ?"
-*תשובה שתואמת את הידיעה שהוא מהמרכז*
-"ודבר אחרון... מתי הוא נולד?"
-*תשובה שתואמת את הידיעה ברמת התקופה בחודש, ואת השנה*
אני מתאפקת לא להתפרץ משמחה בפניה. אני מודה לה באיפוק ומבקשת שלא תגיד לו שחקרתי אותה עליו, והיא מסכימה.
אני
חוזרת לפייסבוק ומחטטת מעט. הסטוקר אמר שהוא מתכוון ללכת למסיבה בטכניון,
שנקראת "מסיבה בורוד". אני נכנסת לאיוונט ובודקת את רשימת המתפקדים. הבחור
החשוד מהפייסבוק נמצא שם. עוד התאמה. אני חוזרת ללוח טרמפים ושומרת את מספר
הטלפון של הבחור החשוד, תחת שמו. אולי אשתמש בו בעתיד.
עם ההשערות האלו במוחי, המשכתי לדבר איתו כרגיל. החלטתי
להמתין ולהחליט מה יהיו צעדיי הבאים, על מנת לפגוש בו במציאות ולבחון את
תגובתו. עד שביום רביעי האחרון הוא שאל אותי אם אני מתכוונת להגיע למסיבה
בטכניון בערב. שיקרתי שלא, כי יש לי דו"ח לסיים. הוא אמר שבאסה, הוא קיווה
לסטלקר אותי קצת. ושהוא מתכוון ללבוש חולצה ורודה בהירה.
החלטתי
שאני מגיעה למסיבה (לא רק בגלל זה, אבל זו היתה סיבה די מרכזית) ומבצעת את
משימת החסינות: אני מוצאת את הבחור החשוד מהפייסבוק ויהי מה. עליתי על
שמלה ורודה (מסיבה בורוד, אלא מה), לבשתי חיוך מהסוג שלובשים לקראת ערב שבו
מתכננים לתקוף, ויצאתי לדרך.
הגעתי למסיבה. גאד, יותר מידי אנשים. יותר מידי גברים בחולצות ורודות, בגובה המשוער המתאים. טוב, לא נורא, נזרום ונראה.
אני
נוטשת את המעיל והתיק (עם הפלאפון בתוכו) באיזו פינה נידחת באולם. אני לא
עומדת בפיתוי והגוף שלי מתחיל לזוז בעצמו, יש כמה שירים די טובים דווקא.
לפתע
אני מבחינה בבחור עם חולצה ורודה קצרה ובהירה תוקע בי מבט. הלב שלי קופץ -
זה הוא? האולם חשוך וצפוף והאורות המרצדים בצבעים משתנים לא בדיוק עוזרים.
אני מחליטה להתקרב, אבל מנסה לעשות את זה בלי להיראות חשודה - הוא מצידו
שולח לי מידי פעם מבטים אבל לא מראה סימן של ממש שמסגיר אותו.
קצת
אחר כך אני יוצאת להתאוורר בחוץ, ופוגשת את ידידי הטוב יוסי - שזוהי מסיבתו
האחרונה בטכניון :( (אחת הסיבות שתרמו להגעתי למסיבה). דיברתי עם יוסי
בחוץ מעט ואז הוא ראה את הבחור בחולצה הורודה, הצביע עליו ואמר - "היי, אני
מכיר אותו! הוא עבד איתי פעם!" מיד קפצתי ואמרתי "באמת?! איך קוראים לו??"
-"דניס משהו".
-"מה דניס?!? לא יכול להיות דניס!!!"
-"נו זה דניס אני עבדתי איתו אני אומר לך. למה, את מכירה אותו?"
-"לא.."
מאוכזבת
עמוקות מעצמי, הרגשתי את הייאוש מתחיל לצוף. הוא היחיד שנראה איכשהו דומה
לתמונות מהפייסבוק!! ישבתי ודיברתי בחוץ קצת עם החברים. מידי פעם כשעבר גבר
בחולצה ורודה שאיכשהו היה יכול לענות על התיאור, עצרתי אותו ושאלתי לשמו,
בתקווה לשמוע את השם המיוחל של החשוד מהפייסבוק. אף אחד מהם לא היה הוא,
וכששאלו בתמיהה למה אני שואלת עניתי "סתם נראית לי מוכר. כנראה שלא, ביי".
לבסוף החלטתי להתחיל להתקפל. יש יותר מידי אנשים במסיבה, יותר מידי גברים
בחולצה ורודה... אני לא אצא מזה. נכנסתי לאולם כדי לקחת את התיק, ואז ראיתי
שקיבלתי הודעה לפלאפון.
הלב שלי צנח לתחתונים. ההודעה היתה מהבחור
החשוד בפייסבוק, שמספרו היה שמור אצלי מבעוד מועד - ולכן שמו גם הופיע מעל
ההודעה - ובהודעה היה כתוב "אז בסוף הגעת, למרות הדוח :) "
קשה לתאר
את הסיפוק שמילא אותי באותו רגע, על האישור הוודאי שזה הבחור החשוד
מהפייסבוק. טוב, אז עכשיו אני יודעת בוודאות מה שמו ואיך הוא אמור להיראות -
והוא כאן במסיבה!! למרבה הצער ראיתי את הסמס באיחור של 45 דקות, מי יודע
איפה הוא עכשיו. אבל בזריקת מוטיבציה גדולה צעדתי הישר לתוך הרחבה, מתחמקת
מחנונים שיכורים שמציעים לגאול אותי מבדידותי, תרה בעיני אחרי הבחור
מהפייסבוק.
נהיה לי צפוף מאוד - יותר מידי תחתים שנצמדים אליי תוך
כדי ענטוז וסכנה של בירה שעומדת להישפך עליי. עברתי לשולי הרחבה, כשעל פניי
חולף לבדו בחור צנום... נראה כמחפש משהו. רגע!
צעדתי אחריו. לא
הצלחתי לראות את פניו, והחולצה שלו היתה בכלל סגולה. הוא התקדם לכיוון
היציאה מהאולם. התקדמתי אחריו, עד שהוא נעצר מחוץ לאולם. עמדתי כמעט צמוד
לגבו. אין לי מה להפסיד.
נגעתו בו והוא הסתובב. הפלאפון שלי היה עדיין ביד שלי. שאלתי, "סליחה, מה השעה..?"
בשנייה שהבחין בי גבותיו התרוממו מעט. כל כך מעט ובקטנה, שאם לא הייתי מחפשת את זה לא הייתי מבחינה בזה. מיד ידעתי.
כתשובה על שאלתי הוא הוציא את הפלאפון והראה לי את השעה - עוד תגובה שתואמת את היותו מעט בשוק.
הבטתי בעיניו בחצי חיוך ושאלתי אם הכל בסדר. בשלב הזה הבנתי שהוא גם מעט שיכור.
הוא ענה "כן...", ואחרי שלוש שניות הוסיף, "נעמה."
בינגו.
אתה בידיים שלי עכשיו, בוא נראה אותך עכשיו, גיבור גדול, סטוקר קריפי שכמוך.
הוא דרש לדעת איך לעזאזל זיהיתי אותו ומצאתי אותו.
הראיתי לו דבר אחד - את הפלאפון שלי פתוח על ההודעה שלו - ושמו מתנוסס בראשה.
"מי שמכיר אותי יודע שאני אחת שעושה שיעורי בית", אמרתי לו בקריצה.
זזנו
הצידה וגוללתי לו את הסיפור השלם על איך מצאתי אותו. האמת שהעדפתי שהוא לא
יסגיר את עצמו, זה היה יכול להיות מעניין יותר לצפות בתגובותיו כאשר הוא
לא בטוח אם אני יודעת או סתם נתקלתי בו... אבל בקטנה.
כשסיפרתי לו - הוא מצידו כל מה שעשה היה הרבה מאוד facepalms, נענוע בראש באכזבה והרבה משפטים כגון "איזה זין, אני לא מאמין".
הוא די מאוד כעס על עצמו - שלא היה זהיר מספיק וחשף את עצמו בצורה מעט טיפשית (לדבריו).
אבל
מה שאכזב אותו הכי הרבה היתה העובדה שברגע הפגישה (שלדבריו היתה מתרחשת
בכל מקרה בסופו של דבר) אני זו שהפתיעה אותו, ולא הוא זה שהפתיע אותי - כמו
שתכנן.
הוא שנא את העובדה שהייתי בעמדת כוח מעליו ושככה זה נחשף.
טוב, אתה בחרת לשחק את המשחק, אתה לא יכול להאשים אותי שניצחתי P:
הסיפוק שנח בליבי באותם רגעים היה נפלא, זהו - אין יותר אף אחד שיכול להשתעשע בי בלי שתהיה לי מילה בדבר.
אז תודה על האתגר, תודה על הרמזים, ויותר מהכל תודה על הסיפוק שקיבלתי כשצפיתי בתגובתך המאוכזבת :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: