המקרה הבא שאתאר כאן, הוא משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי. זה נכון שמעולם לא באמת טרחתי לשמור על אנונימיות - תמיד היו בבלוג תמונות ופרטים מזהים ושאר דברים מביכים. אבל בעצם, מה יש לי להסתיר? אני כותבת ככל הכותבים כאן בישרא, עם אותם חלומות, פחדים, רגשות וכעסים (עד כדי הפרעות אכילה ובעיות של דיכאון קליני). אף פעם לא התביישתי במי שאני או במה שיש לי להגיד - אולי זה לא תמיד היה חכם במיוחד - אבל ככה היה לי נוח וככה זה עד היום. להתחיל להציב מסננת בין ראשי לאצבעותיי (או פי) נשמע לי מעיק וטרחני מידי. גם ככה לא איכפת לי מה יחשבו.

וכך קרה, שבהיותי סטודנטית מעט מוכרת בטכניון, זיהה אותי אחד הסטודנטים משם. אותו סטודנט כותב כאן בלוג בעצמו (ואני קוראת בו בקביעות, אבל הוא אנונימי לחלוטין (ומשעמם)), והגיע לבלוג שלי וזיהה אותי דרך התמונה. אני, אגב, לא חושבת שאני דמות מוכרת יחסית בטכניון - נשמע לי קצת מוזר שהוא זיהה אותי על סמך תמונה ושם פרטי בלבד, כאשר אנחנו בכלל לא מכירים אישית (וכנראה שמעולם לא דיברנו פנים אל פנים).

אז ההתכתבות ביננו נעשית במייל, כאשר הוא מחובר דרך מייל פיקטיבי עם שם משתמש של גייז, זה בכלל אמור להיות שם של בחורה לדעתי. ההתכתבות התחילה מתוך סקרנות - שלי לפחות - לדעת מי הוא ומה הוא לומד והאם אי פעם ראיתי אותו. הוא מצידו, התעקש להישאר אנונימי מכל כיוון. לא שם, לא פקולטה, לא גיל, לא תאריך לידה, לא מקום מגורים - שום דבר. מאכזב...

אבל הוא השכיל להשאיר לי רמזים, בין אם בכוונה ובין אם לא. גם את הרמזים שהוא השאיר "לא בכוונה" יכול להיות שהוא השאיר בכוונה, כדי שאני אחשוב שהם לא בכוונה ואאמין להם אבל הם בעצם רמזים מטעים. מי יודע.

בכל מקרה, בהיותי בחורה אוהבת אתגרים (ואוכל, אבל זה לא קשור), ה"משחק" הזה עם הרמזים והניחושים נהיה לי קצת מעניין. בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחר כך כשהבנתי שאין לי שמץ של צל של מושג מי הבחור, זה התחיל להיות מעט מוזר. יום אחד הוא אמר לי שהוא סטילקר אותי בטכניון, וגם תיאר לי מה לבשתי ועם מי הייתי. ואני חושבת לעצמי: עומד שם בחור ומביט בי במבט סטוקרי וקריפי, איך פספסתי את זה??

וכך קורה שבכל יום שאני צועדת לי לבדי בטכניון, בשדרה הומת זכרים מלאי הורמונים, אני מיד אוכלת סרטים בגלל כל בחור שזורק אליי חיוך קריפי לא קשור. ואיכשהו זה קורה הרבה (אולי הגיע הזמן לשנות סגנון לבוש)...

כבר קרה לי שסובבתי את הראש לא פעם ולא פעמיים אחרי בחור שזרק לי מבט "קורץ" עם חצי חיוך. לקח זמן עד שהבנתי שהסטוקר האמיתי לא יעז להסתכל בעיניי, וינסה להימנע מכך בכל מחיר.

אבל השיחות נמשכו, וכך גם הסטילקורים. הוא יודע מה אני לומדת, יודע איפה אני גרה, ובעצם הוא יודע עליי המון, בהתחשב בזה שהוא קורא בבלוג. אבל שיהיה ברור, אני לא מפחדת ממנו או משהו כזה - הוא ממש לא הטיפוס המאיים. עושה רושם יותר שהוא חנון ממוצע, נראה לא להיט, בשלן כושל ונכשל דיקן. הוא חושב שאני יודעת עליו המון, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת מספיק, והוא מצידו ממשיך לסרב להיחשף או להיפגש. והחוש האתגרי שלי כבר התחיל מעט להתעייף.

אני לא יודעת כמה זמן ה"משחק" הזה ימשך, אני לא יודעת אם אי פעם אגלה מי הוא בכלל. אולי ניפגש ואפילו לא אדע שזה הוא. כשאנחנו מדברים, לפעמים אני ממש כועסת עליו ולפעמים אני ממש מחבבת אותו. בסך הכל הוא רק מילים, אוסף גדול של מילים שאומרות הרבה אבל מגלות מעט. ההיגיון הבריא אומר שאם מישהו לא מוכן לחשוף את עצמו ברמה שווה לזו שאתה חושף את עצמך, אין סיבה להמשיך להיות בקשר איתו. טוב, תקראו לי מוזרה (כן, גם המוזרים האמיתיים שביניכם), אבל אני לעיתים רחוקות פועלת על פי ההיגיון.