בתור ילדה אף פעם לא טרחתי להתעניין באמת או לשאול את סבא וסבתא: איך הכרתם? איפה? בני כמה הייתם?
גם
כשהתבגרתי מעט, נטיתי עדיין לראות בנישואיהם משהו כמעט מובן מאליו, הרי הם
סבא וסבתא - אין סבא בלי סבתא, וההפך. כה נינוחים הם זה בחברת זו, וכמעט
שלא זקוקים להחליף בינהם מילה כדי להבין אחד את השנייה. כמה שלווה יש בביחד
שלהם, כמה שייכות. וזה הרי ברור, הם בזוגיות.
אבל ככל שעבר הזמן, ראיתי (והתנסיתי) גם בקשרים שלא כל כך הצליחו,
מכל מיני סיבות. חתונה לא אומרת שנישאר ביחד לנצח, וגם לא שבועה, מסתבר.
ומעבר לכל, הידיעה המאכזבת ביותר, האהבה לא תמיד מנצחת.
אז
סבתא שלי הכירה את סבא כשהיתה בת 19, והוא בן 32. היא שירתה בצבא אך עזבה
לאחר החתונה, והוא כבר היה גבר עובד ומפרנס. נולדו להם שלוש בנות, בהפרשים
של 6-7 שנים בין כל אחת. הם גרו בדירה פשוטה במרכז העיר, וכשהתבססו מעט
עברו לדירה גדולה יותר, פנטהאוז מרווח באזור שקט ומרכזי. הם עובדים יחד
בחנות בגדים שבבעלותם, ויוצאים פעם-פעמיים בשנה לנופש בחו"ל. ואוכלים המון
המון המון שום, ומסריחים יחד :)
אם הייתי מספרת עכשיו על בחורה
שהתחתנה בגיל 19, סביר להניח שרוב האנשים היו חושבים לעצמם: למה למהר כל
כך, כל החיים עוד לפניה, חבל שהיא לא חיכתה קצת כדי להנות יותר מהחיים,
אולי ללמוד משהו, רוב הסיכויים שהנישואים האלו נעשו מתוך נמהרות וקלות הדעת
ולא יחזיקו מעמד זמן רב.
אז היום סבתא שלי היא בת 70,
וסבא שלי בן 83. אתמול חל יום נישואיהם ה-51. הייתי אצלם לפני כמה ימים,
הסתכלתי עליהם וניסיתי להבין: מה קורה ביניהם (ומה קרה) שמחבר אותם כל כך
טוב יחד, כנגד כל מהמורות החיים, מאחד אותם ומאפשר להם לחיות בהרמוניה
מושלמת זה עם זו?
והסתכלתי עליהם. קבלת האחר - יש; הקשבה וסובלנות - יש; העברת ביקורת - אין; התנשאות - אין.
והבנתי
משהו: זה כבר לא משנה אם יש משיכה והתלהבות והורמונים כמו אז, בגיל 19. יש
להם זה את זו, אחד את השנייה. חייהם קשורים בצורה שלא ניתן עוד להפרידה,
השלווה הנפשית של כל אחד קשורה בנוכחות האחר. אין להם תלות אחד בשנייה עד
כמה שברור לי - אבל בהחלט יש צורך. הם עברו המון ביחד, דברים שאני מאוד
בספק אם היו עוברים לבד. כי זו מילת המפתח - ביחד - פתאום הכל נראה
מעט קל יותר כשיש איתך מישהו שעובר יחד איתך את הכל. ופתאום הדאגות קטֵנות,
כשיש מישהו שחולק אותן איתך. האושר יותר אמיתי ומוחשי כשהוא נחלק, וכל מה
שדרוש הוא אדם אחד, שיהיה שם תמיד.
לסבא וסבתא שלי
יש מכרים, אבל אין להם הרבה חברים; הם החברים אחד של השני. אולי הם כבר לא
בדיוק "מאוהבים" או נמשכים (אולי כן, לא שאלתי), אבל הם מספקים זה לזו את
כל הדרוש לאדם כדי להיות בשלווה - אוזן קשבת, ייעוץ, שותפות, והחשוב מכל -
שייכות. הם אמנם גרים לבד כבר כמה שנים טובות, אבל אני בספק אם ידעו אי פעם
בדידות.
וזה דבר נפלא בעיני. האהבה השלֵווה שמובעת לא בהכרח במגע פיזי או מילים יפות, אלא במבט, חיוך והתעוררות
כל בוקר יחדיו. סבא וסבתא שלי הם דוגמא לנישואים מאושרים וזוגיות שהצליחה,
ללא תלות בגיל שבו התחילו או במהמורות החיים, שלא פסחו עליהם יותר ממה
שפסחו על שאר האנשים. אני מקווה מאוד שימשיכו להיות מאושרים ומלאים זה בחיקה של זו, ויאריכו ימים בדעת צלולה ולב קל. כתבתי את הפוסט הזה בגאווה גדולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: