לא קל לראות הזדמנות כשהיא מופיעה לך מול העיניים. גם לי לפעמים קשה לראות, לפחות עד שאני מוצאת את המשקפיים. אבל לזהות הזדמנות זה כמו להצביע על ציור אבסטרקטי ולהגיד "איזה יופי של עץ!". אתה אף פעם לא בטוח ב100% אם זה באמת שם או רק בראש שלך.

לכן יוצא שהזדמנויות רבות באות וחולפות על פנינו, מנופפות לשלום בעוד אנו מביטים דרכיהן במבט חלול ואטום. אני לא יודעת אם מה שדרוש בשביל לפקוח את עיננו למימד ההזדמנויות הוא אומץ, תבונה או שיעמום. ואולי אף אחד מאלה, וכל מה שצריך זה רק היעדר בהזדמנויות אחרות, שלצורך העניין נקרא להן "הזדמנויות דיפולטיות".

הזדמנויות דיפולטיות זה הבחירות שאנחנו עושים ביום יום, שמרוב שהן חוזרת על עצמן אנחנו כבר לא שמים לב לכושר הבחירה שלנו בעניין. הבחירה האם לרוץ אחרי האוטובוס או לחכות לאוטובוס הבא, הבחירה איזה סרט לראות הפעם, הבחירה האם לקרוא את מדור הרכילות בעיתון או לא. כל היום שלנו הוא רצף של בחירות שרובן מתבצעות באופן אוטומטי מבלי שכמעט נקדיש להן מחשבה. כי הרי היינו משתגעים מאוד מהר אם היינו נדרשים לשבת ולדון עם עצמנו על מנת להחליט לפני כל פעולה שאנחנו מבצעים.

ובכל זאת, תשאלו את רוב האנשים מה השאיפות שלהם בחיים. רוב הסיכויים שהם יענו לכם את הדברים שתוכלו לנחש לבד - למצוא אהבה, להקים משפחה, להיות מאושר, להרוויח טוב, להנות מהעבודה, להגיע למימוש עצמי. חלקם מאמינים באלוהים ומבקשים זאת בתפילותיהם, וחלקם מבקשים זאת פשוט בליבם. אם מישהו רוצה תבונה הוא לא צריך לקבל תבונה, אלא הזדמנות להחכים. אם מישהו רוצה אומץ הוא לא צריך אומץ, הוא צריך הזדמנויות להיות אמיץ. ואם מישהו רוצה להיות קרוב יותר לאנשים האהובים עליו, ההזדמנות מגיעה בצורת תקופה קשה מהרגיל.

אז יש אנשים שגם הזדמנויות דיפולטיות אין להם. אדם זקן או אדם בכיסא גלגלים לא יכול לבחור האם לרוץ אחרי האוטובוס. אדם עיוור לא יבחר איזה סרט לראות וקבצן נדבות לא יבחר מה לבשל היום. ובאיזשהו אופן מופלא, דווקא האנשים חסרי ההזדמנויות הדיפולטיות נוטים לשים לב הרבה יותר להזדמנויות האמיתיות שאנשים רגילים נוטים לפספס. מכירים את סיפורי הנכים שהפכו לסיפורי הצלחה אישית מעוררי השראה?

ובנימה יותר אישית: כשמשפחתי התפצלה, לא ראיתי את זה בשום צורה חיובית. אבל אז מצאתי את עצמי עובדת יחד עם כל המשפחה קשה, כדי לסדר ולבנות ולהרכיב ולסחוב דברים שלפעמים דרשו חשיבה משותפת ועבודה משותפת לא פשוטה בכלל. וברגע אחד של אתנחתא, שבו נחנו מעט, מרוצים מעמל כפינו, צוחקים זה עם זה, הבנתי: איזה כיף לנו ביחד, הרבה זמן לא הרגשתי קרובה כל כך אליהם. דווקא הפיצול של המשפחה יצר מצב שבו עלינו להיות מאוחדים יותר, מצב שקירב בינינו מאוד. אירוני קצת? מה שזה לא יהיה, אני לא מתלוננת. להפך, אני שמחה שקיבלנו את ההזדמנות הזו.