להיות סטודנט בישראל פירושו לחיות חיי הפקר והנאות. להיות סטודנט בטכניון, לעומת זאת, פירושו לחיות חיי סבל ודיכוי. לכן אי אפשר לשרוד כאן בלי להמתיק מידי פעם את הנשמה עם החטאים שאי אפשר בלעדיהם, הנחוצים על מנת שנזכור שעל אף שקיבלנו צורה של כיסא אנחנו עדיין אנושיים:

גרגרנות

אני כסטודנטית רחבת אופקים לא מתאמצת להסתיר את העובדה שאני משתדלת לאכול בריא, קרי ארוחות שיכללו את כל אבות המזון: שוקולד, שמן, ובצק. מידי פעם (בזמנים קשים) אני חוטאת עם איזה גזר או מלפפון. תקופת המבחנים היא הזמן שבו הצורך באכילה בריאה ומגוונת חשוב ביותר, על מנת לספק למוח אנרגיה לחלום חלומות טובים בזמן השנ"ץ. חשוב לאכול גם כשמתעוררים, על מנת להשיב לעצמכם את היכולת להתרכז, וחשוב לאכול גם בזמן שמתרכזים, על מנת להעסיק את עצמכם בכל דבר שהוא לא פתירת תרגילים. וכמובן בל נשכח ארוחת לילה דשנה כפיצוי על יום הלימודים המפרך.

חמדנות

מכירים את הסטודנט שמקבל 90 במבחן והולך לערער על זה? אז לא הוא. סטודנט חמדן זה סטודנט שמחפש בנות בפקולטה למכונות, או ארוחה משביעה במנדרין. יצר החמדנות טבוע בכולנו, השאלה היא עד כמה נתכחש לכך. אם יש משהו שבולט בטכניון (חוץ מהמובן מאליו ליד אולמן) זה הרצון המשותף להגיע להישגים מרשימים (או להשיג פקטור). אבל היות ולא כולם יכולים לנצח, חלקנו מפגינים בגרות והתחשבות ולוקחים צעד לאחור על מנת לאפשר לאחרים לקבל את ההצטיינות, ואז חוטאים בחטא הקנאה.

זעם

אז על מה בעצם יש לסטודנט הממוצע לכעוס? שכר הלימוד הגבוה? הצפיפות בכיתות ומנהג שמירת המקומות? מכונות הצילום האיכותיות שתמיד עובדות? מבחנים סובייטים? משה פרץ ביום הסטודנט? אז בואו ננסה לקחת דברים בפרופורציות. אם כל המקומות בכיתה שמורים, אפשר גם לדחוף כיסא בפתח הכיתה ליד הדלת, להניח את הקלסר שלך על עמוד תמיכה אירעי, ולהעתיק ממי שיושב לידך. אם אין אף מדפסת שעובדת ובדיוק היום אתה חייב להוציא תכנית מחייבת או להדפיס ש.ב שהכנת ועליך להגיש, אתה מוזמן לכתת רגליך ולטפס לפקולטה למכונות רק כדי לגלות שהכניסה לספרייה חסומה ועכשיו עליך להקיף (בעלייה) את כל הבניין. ואם נתקלת במבחן סובייטי ועל כל טעות ירדו לך מינוס 2 נקודות ובסוף קיבלת 53 במבחן (ובקורס), אתה יכול, אממ, לבקר בקומה תשיעית של אמאדו.

עצלות

אה, אין לי מושג איך החטא הזה בכלל קשור לחיים הסטודנטיאליים. רוב הסטודנטים קמים בכל בוקר לכל ההרצאות, ומספיקים אפילו לעשות אימון כושר לפני. הם עושים בעצמם את כל שיעורי הבית וגם משאילים ספרים מהספרייה כדי להרחיב את הידע. רובם מדגישים כותרות בעט צבעוני ומנדים את יצרני הרפרנסים. אין דבר כזה שעות של התבטלות מול סדרות אהובות, או זמן איכות עם ספרי "שיר של אש וקרח". וכמובן שאין בלקסיקון דבר כזה לקנות מזון מהיר, כל ארוחה היא מושקעת ומבוצעת מאפס... על ידי אמא, בבית.

גאווה

שמתי לב שאחת הגאוות הכי גדולות בסמסטר הראשון היא ציון טוב בחדוא 1. אני לא מבינה על מה הרעש, זה לא שאני רצתי להשוויץ כשקיבלתי 55 במועד ב'. פשוט אירגנתי נשף, וציוויתי על כולם להביא מתנות. בנוסף, לא יכולתי שלא להבחין בכך שמירב הגאווה בטכניון מתחלקת לשני מקרים נפוצים: א. הצלחה במבחן קשה שכמעט ולא למדת אליו; ב. הצלחה במבחן קשה שלמדת אליו ממש הרבה. בכנות, אני לא יודעת מה יותר משמח. הבחנתי שיש לא מעט גאווה גם בקרב גברי הפקולטה לתעשייה וניהול, אבל אולי זה רק הצעיפים שיוצרים את האשלייה.

קנאה

הייתי רוצה לטעון שכולנו כאן כמו אחים (או בני דודים) ואין קנאה במחוזות היפים של הקמפוס, אבל הרי זה יהיה שקר. אני למשל נוטה לקנא עמוקות באלו שמצליחים לסיים את הסמסטר ללא מועדי ב', ואף באלו שזוכים שתמונתם תתנוסס במגזין "פקטור" הנחשב. אה, רגע...

שלא לדבר על מצטייני הנשיא הסדרתיים, שהקנאה היא חלק בלתי נפרד מחייהם - בכל אלו שיש להם חיי מין. אני כמובן אומרת את זה סתם כי אני מקנאה בהם על כך שלא נפלו קורבן לחטא העצלות, כמוני (או במקרה שלי יותר נכון "חטא התירוצים").

תאוות בשרים

לא ברור לי למה קיימת הפליאה שאין בטכניון גוף מסודר שמטפל בתלונות על הטרדות מיניות. אז הנה התשובה: פסלים לא יכולים לדבר. הסטודנטים בטכניון הם אמנם בעלי יצרים ודחפים חזקים, אבל משום מה חלקם הבלתי מבוטל נוטה לבזבז כל תאווה אפשרית על משחקי מג'יק או מבוכים ודרקונים. את מיטב נסיונות החיזור האמיתיים ניתן לראות במסיבות שמתקיימות באולם השקוף, אליהן מגיעים הגברים במיטב חולצותיהם המשובצות כאשר משקפיהם מצוחצחים למשעי. ושם, אחרי בערך עשרים כוסות בירה ותנועות שנראות כאילו יש להם המון נמלים עוקצניות מתחת לבגדים, הם אוזרים אומץ לגשת למשהו שנראה כמו בחורה. כשהם מגלים שזה רק הדיג'יי עם הראסטות הם עושים אחורה פנה, בדיוק כדי להיתקל בבחורה שלאחר 20 שניות מסיימת את הדיון במשפט המזמין "שיהיו לך חיים טובים, נוח על משכבי בחלום".