המילה הגדולה הזו, הכבדה מידי על כולנו, לא יודעים איך להגדיר אותה ובו בעת לא תמיד יודעים להתמודד עם משמעותה. המילה שכל כך הרבה אומרים, אבל כל כך מעט מתכוונים. המילה היחידה שאנשים שבאמת עומדים מאחוריה מתבטאים במעשים, ואלו שלא - במילים. זו מילה שטומנת בחובה אינספור סוגים ומשמעויות, הרי אי אפשר לאהוב את בן הזוג כמו שאוהבים את האח. אי אפשר לאהוב את החבר הכי טוב כמו שאוהבים את אמא. אי אפשר לאהוב את הכלב שלך כמו שאתה אוהב את האוכל של אמא שלך...

זה ישמע מפגר, אבל אני משתדלת שלא לאהוב. לא חשבתי מספיק לעומק למה - אפשר לנעוץ את זה בילדות הרחוקה והפגיעה, או באהבת חיים נכזבת שלא הוכיחה את עצמה, או בסתם פחד עלוב וחסר בסיס. אבל פחד זה דבר שחזק יותר מהיגיון, ולפעמים גם יותר מאהבה. אני לא מפחדת או מתביישת לפחד, אבל אני גם לא מדברת על זה. אז אני חושבת שזה הזמן לחשוף סוד גדול שלי שכמעט ואין אנשים שיודעים, וכך לנצח את הפחד ממנו. לא דיברתי על זה מהסיבה הפשוטה שזו חשיפת רגשות טוטאלית עבורי, מה שמעמיד אותי במצב פגיע וחשוף לשיפוט של אחרים - מצב שלא הייתי מוכנה לסבול. עכשיו אני מרגישה מספיק חזקה כדי לבוא ולדבר על זה בכל זאת, ולשים את זה מאחורי באופן שאומר: תגידו מה שתגידו, תחשבו מה שתחשבו, אני שלמה עם הדרך שלי. מה גם שעצם ההודאה בדבר חותמת את הפרק הזה בחיי, שאני מקווה שהוא הגיע לסופו.

הסיפור הזה מתחיל לפני קצת יותר מ8 שנים. הכרתי אז את מי שהיה ידידי הטוב והקרוב, ואחרי שנתיים הפך לבן זוגי האהוב. היינו ביחד 4 שנים, אבל זה נשמע לי מגוחך לסכם את כל מה שהיה ביננו ב4 מילים פשוטות וריקות מתוכן. הזמן לא באמת משנה, הוא מעיד רק על דבר אחד - מזוכיזם, ולא שלי. אני אנסה בכל זאת לתאר את הקשר ביננו מבלי להשתמש במילה "אהבה", בדיוק מאותן סיבות שתיארתי בפסקה הראשונה - כל אחד יכול לפרש את המילה הזו אחרת. אז אני אנסה לתאר בפשטות: חיינו מיום ליום בגעגועים מתי נתראה שוב. כשלא התראינו דיברנו לפחות שעה בטלפון לפני השינה. כשהתראינו זה התחיל בחיבוק ארוך, חזק וחם, ונגמר בחיבוק ארוך, חזק וחם. גם אם הנהג של האוטובוס חיכה עם דלת פתוחה ועמד לנסוע, גם אם ירד גשם זלעפות, גם אם בדיוק רבנו ריב קשה, וגם אם נפגשנו בדיוק אתמול. ההרגשה בנוכחותו היתה של חוזק, ביטחון, שלווה, שובבות, אופטימיות ותקווה. ידענו שכל עוד אנחנו יחד אין שום דבר שלא נוכל לנצח. פרט לעצמנו.

וכשזה נגמר, אני מאוד מתביישת להגיד, זה לא נגמר בצורה הדרמטית שבדרך כלל מדמיינים - פשוט דיברנו בטלפון בשיאה של תקופה גרועה, והחלטנו שזה לא זה. אמרנו לילה טוב וניתקנו. בימים הבאים היו עוד שיחות טלפון (הוא רצה לנסות שוב, אני לא), אבל הכל נעשה בטלפון. כלומר, בפעם האחרונה שנפגשנו, עוד היינו זוג.

וזה צרם לי במשך הרבה מאוד זמן. בהתחלה הייתי בטוחה שה"פרידה" הזו בכלל לא אמיתית אלא דבר זמני, ושזה רק עניין של זמן עד שנחזור. את הזמן העברתי בלעשות כל דבר שימנע ממני לחשוב עליו (בעיקר להשתגע עם הרבה חברים חדשים), וזה עזר לתקופה, וגם הכשיל אותי בלימודים. כשהתאהבתי במישהו אחר (רוסי) חשבתי שזהו, עכשיו מתחילה תקופה חדשה בחיים, וגם צדקתי לזמן מה. הקשר עם הרוסי נגמר מסיבות אחרות לגמרי, והמשכתי בחיי. כל כמה זמן חזרה לי לראש המחשבה הישנה והמציקה שלא באמת נפרדנו, כי מה זה להיפרד בטלפון אחרי קשר שכזה? זה לא הגיוני, לא יכול להיות. הרי תמיד הבטחתי לו שלנצח אהיה שלו.

הזמן עבר, ושנתיים חלפו מאז הפרידה. יום אחד ישבתי ועשיתי חושבים מאוד מאוד רציני, והגעתי להחלטה: אני לעולם לא אשתחרר מהמחשבה המעיקה על זה שלא באמת נפרדנו, עד שלא אפרד ממנו כראוי. הרי לחזור להיות ביחד זו בבירור כבר לא אופציה, אז למה לא בעצם? זה אולי נשמע קצת דפוק, אבל עשיתי מעשה והתקשרתי אליו. הגוף שלי בגד בי והפתיע אותי כשהדופק שלי עלה לשיאים מפחידים. הוא ענה לטלפון. איבדתי לרגע את קולי, אבל הכרחתי את עצמי להתעשת. כשהוא זיהה את קולי הוא הגיב בצורה שאיכשהו הייתי בטוחה שיגיב - סערת רגשות, כעס, בכי, געגועים. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם זה, אז הייתי צינית. ניסיתי להתבדח איתו, מה שהתברר כטעות גדולה. אבל הוא לא ניתק לי, והשיחה המשיכה, והמשיכה. אני חושבת שבמצטבר דיברנו איזה 15 שעות. כשהוא קצת נרגע הוא סיפר לי על השנתיים שעברו עליו, אני סיפרתי לו על שלי. הוא סיפר שהוא היה תקוע בחייו מאז הפרידה - צל של בנאדם. לא עובד, לא לומד, לא שואף, לא מועיל. רק חי. לא אהבתי לשמוע את זה, אבל השתדלתי לא לשפוט אותו. הוא גם סיפר שהוא לא היה עם אף אחת. פחדתי שהוא חיכה לי, אבל טון קולו הבהיר לי שלא.

בסופו של דבר אמרתי לו שאני רוצה להיפגש. לא בשביל לנסות לחזור, אלא בשביל להיפרד. הייתי כנה איתו, אמרתי לו בדיוק מה אני מרגישה ומה הסיבה שאני רוצה לראות אותו. בהתחלה הוא הסכים, אבל אז התחרט ואמר שהוא לא יכול, ומפחד שהוא יאבד שליטה על תגובתו. השתדלתי לא ללחוץ עליו. אחרי זמן נוסף, בשיחה אחרונה איתו, הוא סיפר שהוא התחיל לעבוד בבית קפה בתל אביב, וציין את שם המקום. הייתי גאה בו שהוא לקח את עצמו בידיים והתחיל לעשות משהו. הוא סיפר שהוא רוצה לעבוד שנה כדי לחסוך כסף להשלמת בגרויות, ואז פסיכו ואז ללכת ללמוד משהו, בתקווה עיצוב תעשייתי בב"ש, ואז להתפתח עם זה בחו"ל לתעשיות רכב. שמחתי לשמוע את זה, זה טוב שיש שאיפות, לא משנה מה הן.

נפרדנו (בטלפון) בברכות הצלחה אחד לשני וחיים טובים. הוא אמר שיזכור אותי תמיד, אמרתי שגם אני. איך אפשר שלא?

אחרי חודשיים נסעתי מהטכניון הביתה. בהחלטה פתאומית עצרתי בתל אביב והלכתי לבית הקפה שבו הוא עובד, די קרוב לרכבת. היה כבר מאוחר בלילה והייתי כמעט בטוחה שאין סיכוי שהוא שם. התקרבתי למקום ואז ראיתי אותו מבחוץ. הגוף שלי שוב בגד בי. הדופק שלי הגיע לשיא חדש שגרם לי לברוח הצידה ולהתאפק לא להקיא, הידיים שלי איבדו תחושה ושליטה וכל מה שהרגשתי בהן היה זרמים מציקים, כאילו הן נרדמו. ראיתי אותו מסדר לקראת סגירה, הסתכלתי עליו מהצד, ולא הבנתי איך הגעתי למצב הזה. מה אני עושה שם? תברחי, מהר, לפני שהוא יראה אותך! ואז הוא הסתובב וראה אותי. הוא נתן בי מבט אחד, הסתובב עם גבו והמשיך לסדר. הלב שלי קפא.

אחרי דקה שנדמתה כמו נצח הוא יצא החוצה. הבטנו זה בזו בדממה, כשמרחק בטוח מפריד ביננו. הרגשתי מטופשת, ואז הוא שאל "למה?" והרגשתי עוד יותר מטופשת. "אתה יודע למה", עניתי. הוא שתק והביט בי לשבריר שנייה, ואז הסיט את המבט הצידה. התקשיתי להסתכל עליו. לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד, איך להיפרד? במקום זה התקרבתי אליו חצי צעד. הוא הביט בי כשאימה ממלאת את עיניו, אבל לא זז. התקרבתי עוד ולקחתי את ידו בידי, בעדינות ככל שיכולתי. הוא לא משך את ידו. המגע ביננו כאילו יצר גשר שמשך אותנו בכוח אחורה עם השנים, אל לפני 3-4 שנים שבהן המגע הזה היה מובן מאליו, הכי טבעי בעולם. החזקנו ידיים כמה שניות, ואז חיבקתי אותו. הוא עמד קפוא במקומו, הרגשתי שנשימתו נעצרה, כאילו פחד לזוז או להריח. ואז הוא נשף אוויר, וחיבק אותי בהיסוס. ואז חיבק אותי חזק, חזק כמו שרק אנשים בודדים יודעים לחבק. הוא אחז בי כאילו הוא עומד על קצה צוק ואני צמודה אליו באוויר, והוא שומר שלא אפול. וידיו עברו על גבי ועל ראשי וצווארי וכתפיי וידיי ואפו שאף במלוא הכוח את מה שאמור להיות ניחוח שערי וצווארי, מעביר בי צמרמורות. השניות הקצרות של החיבוק הזה עברו מהר, וכשהתרחקנו ידיי היו בידיו. הוא לקח את כף ידי והניח אותה על ליבו, מניח לי להרגיש את דפיקות ליבו החזקות והמהירות. רציתי לבכות. לא נתתי לעצמי, אסור לי. במקום זה חזרתי להחזיק את ידו החמה שכה אהבתי פעם להחזיק. הוא החל לסגת לאחור כאומר לי, "מספיק, עכשיו אני צריך ללכת". אבל מבטו לא ירד מפניי וידו לא עזבה את ידי, למרות גופינו שהתרחקו. הוא הביט בעיניי ופתאום מצאתי את עצמי שוב בזרועותיו, עטופה בחוזקה ובחום, נקרעת בין אושר וצער. החזרתי לו חיבוק חזק וכשהוא שוב הרפה הוא שוב התקשה לנתק את ידו מידי. אבל הפעם, בסופו של דבר, הצליח, והלך. קשה לתאר את תחושת הבדידות שהציפה אותי באותו רגע, תחושה שלא ציפיתי לה. ואז הבנתי שזו היתה הפרידה שאותה חיפשתי. ועכשיו אין יותר היסוסים או סימני שאלה, כאן חתמנו את זה, כאן נפרדנו, זה הסוף. עכשיו אפשר לבכות, עכשיו אפשר להישבר, עכשיו אפשר לוותר ולהבין שמה שאבד אבד.

הלכתי הביתה, באופן מפתיע בלב קל יותר. עכשיו אפשר להמשיך בחיי, עכשיו לא צריך לפחד לאהוב שוב, עכשיו אפשר להשאיר את מה שעבר בעבר. היה עליי לבחור בין אתמול ומחר, ובחרתי במחר. עכשיו, באיחור של שנתיים, נסגר בחיי פרק שללא ספק השפיע עליהם לתמיד, עם אדם שאי אפשר לשכוח. עכשיו, סוף סוף בלי פחד, מתחילים מהתחלה.