"יש דברים ששוכחים, לא?"

"כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח."

מתוך "הדרך" , קורמאק מקארתי.

שמתי לב שאני נוטה להפוך בראשי שוב ושוב דברים שעושים לי רע, יותר מאשר דברים שעושים לי טוב. נראה לי שהסיבה לכך היא הרצון לתקן או לשפר את מה שעושה רע (מצב בלימודים למשל) ולכן באופן ישיר אני גם חושבת על זה יותר. הדברים הטובים שקורים עושים לי טוב, אני מחייכת בזכותם וממשיכה קדימה, כי בראש שלי זה נחשב כאילו עשיתי וי ומשהו שם הוכתר בהצלחה ולכן טוב לי, ולכן אין טעם להתעסק בזה יותר. ברוב הפעמים התהליך הזה קורה בלי שאני מודעת אליו בכלל, והמוח שלי הופך בדברים "רעים" ללא הפסקה. אבל לפעמים אני עוצרת את עצמי ואומרת, רגע, למה לי בעצם לחשוב על זה?

יש רגעים שרע ממש, או שהיה יום שכל דבר אפשרי השתבש בו והכל היה מאכזב, מתסכל ורע. מי מסוגל ללכת לישון אחרי יום כזה, כשמוחו ממשיך לנתח עוד ועוד את הדברים המטרידים? בסופו של יום כזה אני מוצאת את עצמי חסרת מנוחה במיטה, נפשי רועשת וגועשת ואפילו הליבידו שלי ברצפה. ואז אני מגלה שהפתרון היחיד הוא לחשוב או להיזכר בדברים טובים. מצאתי שבלי לשים לב (איך מצאתי אם לא שמתי לב?) זה מרגיע מאוד, מוריד את הדופק ומנעים לי את האווירה. כל שעליי לעשות הוא להיזכר בדברים יפים שראיתי, דברים נעימים שקרו לי, דברים נחמדים שאמרו לי; איך הצחקתי / פינקתי / שימחתי כמה אנשים שאני אוהבת; או כמה רגועות הנשימות הקטנות של הכלב שישן לידי.

ועדיין אני מוצאת את זה קשה לחשוב עוד ועוד על דברים שהייתי רוצה לנצור במוחי ונפשי לנצח. אנשים מנציחים רגעים יפים בצילומים, ציורים, שירים וסיפורים. אבל אותו דבר הם עושים גם לרגעים נוראיים, ומשום מה אפילו יותר. יש משהו יפה בטראגיות של הכאב; יש משהו מנחם בלחשוב על דבר עצוב שקרה לך, כמו כלב שמלקק לעצמו את הפצעים ובכך מונע מהם להתאחות. כמו שאם אתה מדבר על משהו יותר מידי, בסוף זה מאבד מעט ממשמעותו בעיניך. ולעומת זאת כשקורה לך משהו ממש טוב אתה תחלוק אותו פחות, נחוש באופן לא ברור לשמור אותו לעצמך כי זכרונו יקר לך. כמו שיש לך שני מאכלים על הצלחת, אחד שאתה מאוד אוהב ואחד שאתה לא מת עליו - תאכל קודם את הפחות טעים כדי לשמור את הטעים לסוף, נכון? וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים יותר על הכואב, אוחזים פחות במענג, כמעט מפחדים עליו.

וכך אנחנו זוכרים את הכואב שרצינו לשכוח, ושוכחים לזכור את הטוב שרצינו לנצור. ובסופו של חודש, ושנה, ותקופת חיים אנו מנסים להביט לאחור ולנסות להיזכר האם היה לנו טוב. החלק המודע שבראשנו מריץ מיד כמה זכרונות לא ממש טובים, כמו מן נקודות ציון עצובות - אבל איפשהו בפנים, משהו נעים מדגדג לנו בבטן. נוסטלגיה חמימה שעולה בהיסוס, מכילה בתוכה את הרגעים היפים שלא חשבנו עליהם מספיק, ולכן הם כבר לא בצורת מילים אלא בצורת תחושת געגוע מעורפלת. וגם אם ננסה לנסח שוב מחדש זיכרון ישן ונעים, בסופו של דבר נאנח ונגיד "אחח, היה צריך להיות שם כדי להבין". והאמת היא, אם תשאלו אותי, שאנו זוכרים הכל טוב מאוד: את הרגעים הקשים זוכר המוח ואת הרגעים היפים זוכר הלב, שפשוט לא יודע לנסח אותם במילים.