אומרים שמסאז' זה עינוג לגוף, קריאה זה עינוג לנפש, ומוזיקה זה עינוג של שניהם.

אני אוהבת את שלושתם - וגם את שאר עינוגי הנשמה: לאכול, לשיר, לצחוק ולבכות, לישון. בעצם לאכול מענג לי גם את השומנים, אבל זה כבר לפוסט אחר.

ככל שאני מנסה להסתכל קדימה אל האופק הלא נודע - כל מה שאני מצליחה לראות זה דברים מטושטשים, שאפשר רק לנחש מה הם. לפחות עד שאני מוצאת את המשקפיים שלי.

מפחיד אותי קצת לחשוב על עצמי בעוד 20 שנה: אני אעבוד איפשהו, כעובדת שכירה או עצמאית, ותהיה לי משפחה לפרנס.

ואני חושבת לעצמי: ומה אם אחווה תסכול יומיומי מעבודתי, שאותה אחשוש לעזוב כי היא מקור הפרנסה למשפחתי? ומה אם אגיד לעצמי שזה רק כך בהתחלה וזה ילך וישתפר, ואז אטבע בתוך שגרה אינסופית של ניירת, דדליינים לוחצים, בוס רודן, וקפה גרוע שאני בכלל לא אוהבת לשתות?

אני רואה כל כך הרבה אנשים שעושים את זה באופן יומיומי במשך שנים. חוזרים הביתה מותשים, מבצעים באוטומטיות את מטלות הבית ורק רוצים לנוח. כדי לשרוד את היום הבא. איזה גלגל אינסופי והרסני. הנפש שלהם נמקה, הרעיונות והחלומות שלהם אבדו בתוך בליל של ציפיות מהסביבה וניסיון לעמוד בהן.

ובמידה ויום אחד אמצא את עצמי רצה כמו אוגר מיוזע על גלגל ההרס הנפשי, איך אזרוק את עצמי החוצה?

יהיה עליי למצוא את האומץ לגלות מה אני באמת אוהבת ולעשות אותו (חוץ מאת בעלי בכל לילה). יהיה עליי להיות מוכנה לסכן גם את פרנסת משפחתי בדרך על מנת להגיע לשלום עם עצמי. הו, הדרמטיות. כן, אני יודעת שיש ילדים רעבים באפריקה.

אני רוצה לשמור על עינוגי הנפש, אבל לא כי הם העיקר; אלא כי הם הגורמים. הם אלו שמאפשרים לי להתפתח רוחנית בקצב שתואם את התפתחותי הפיזית, שמגרים אותי לחשוב ולתהות ולגלות ולהבין. ומי שחושב ותוהה בסופו של דבר יודע הרבה יותר מזה שלומד בלי לשאול או להטיל ספק.

אז לסיכום השאלה בתכלס היא, כסף או נפש? ברי מזל זוכים לשלב גם וגם, ואני עדיין עובדת על פיתוח הנוסחה לברות מזל.

אני נוטה ללכת עם הנפש, אבל הנפש שלי רוצה בעיקר שיהיה טוב לאנשים שאני אוהבת, וכדי שאוכל לעשות להם טוב אני צריכה כסף. כמה טראגי.

אז לא נותר לי אלא להאמין שמי שמאמין לא מפחד, ואז את האמונה לאבד, כי אומרים שחשוב מאוד להאמין בעצמך. אומרים גם שמסאז' זה עינוג לגוף, קריאה זה עינוג לנפש, ומוזיקה זה עינוג של שניהם. סתם, לא באמת אומרים. המצאתי את זה הרגע.