איך להתחיל להוציא את המילים? אני חוששת שאם לא אעשה זאת מספיק בזהירות, יכאב לי מידי.

כואב לי לראות אתכם נפרדים. אני יודעת בעמקי ליבי שמצידכם אתם נפרדתם כבר מזמן, שהאהבה נעלמה ופינתה את מקומה להשלמה מרירה עם המצב. ניסיתם להמשיך בשבילנו, אבל זה לא עבד. ועכשיו אתם מוכרים את הבית, מנסים לייפייף אותו בשביל שאנשים ירצו לקנות אותו. את ה"הביתה" שלי, שלנו.

קשה לי לתאר כמה כואב זה לראות אתכם חושפים ציורים ישנים שלי ומשתמשים בהם כדי להגדיל סיכויים שאנשים ירצו לקנות את הבית.

קשה לי לתאר כמה זה כואב לראות אתכם מבקשים מאחי להעלות את התמונות ולכתוב מודעה ב"יד 2". קורע לי את הלב לשאול שוב איך תהיה החלוקה של ארבעת הילדים וארבעת הכלבים, למרות שאני כבר יודעת את התשובה. אולי במקרה תשנו את דעתכם?

ולראות את אחי הקטן מתכווץ מבפנים כשהוא שומע שלא יזכה לגור עם אחיו הגדול. ואז הוא ממלמל איזה משפט "אבל אני רוצה להיות קרוב אליו..."

אבא, משום מה החלטת שאתה לא רוצה לקחת איתך אף אחד מהכלבים. הכרזת בהחלטיות שאתה רוצה את השקט הנפשי שלך, בלי מחויבות לאף יצור שצריך להוציא כמה פעמים ביום ל10 דקות. אחותי, שהולכת לגור איתך, שמעה את זה ועיניה נפערו בעצב שלא יתואר. אני יודעת כמה היא אוהבת את הכלבים וקשורה אליהם, ואני יודעת כמה היא אוהבת אותך וקשורה אליך. לכן היא לא אמרה מילה על כמה שהיא כן רוצה לקחת לפחות כלב אחד, אלא רק "אבל אתה תתגעגע אליהם..." ואתה שתקת.

אני שונאת לעזור לכם לסדר את הבית, לסייד אותו ולהבריק אותו. אני שונאת את האנשים שאני עדיין לא מכירה, שיקנו את הבית. שיגורו בחדר שלי, שיאכלו במטבח שלי, שיתבטלו במרפסת שלי, במקומי. אני מפחדת שלא יהיה יותר שום מקום שאוכל לקרוא לו "הביתה", לא עד שאתחתן ואעבור לבית משלי.

ועם זאת אני עוזרת לכם. אני מסדרת, מנקה, עוזרת. כי אני יודעת שזה מה שיעשה אתכם מאושרים. שהדרך היחידה שיוכל שוב להיות לכם טוב אי פעם, זה רק כאשר תוכלו סוף סוף לבנות כל אחד את חייו מחדש. אני בולעת את העצב ומציעה זוית צילום טובה יותר לדעתי של הסלון, כדי להגדיל סיכויים שאנשים יאהבו את מה שהם רואים ויבואו לקנות, להגדיל סיכויים לעשות אתכם מאושרים.

אבא, יותר מהכל אני מפחדת שתהיה בודד. כשאחי ואחותי יעזבו את הקן ויפנו כל אחד לדרכם, אני מפחדת שתישאר לבד. אני כל כך מקווה שתמצא מישהי חדשה וטובה להעביר איתה את שארית חייך, ושתצליח בעבודתך החדשה. ועם זאת, אני חרדה לך, חרדה ממה שיקרה לך אם זה לא יצליח. אני מפחדת שתזדקן לבד, או שבריאותך תידרדר עקב עבודה קשה מידי וחוסר ספורט, אבל אתה לא תעז להגיד מילה. אני מפחדת שאתה תדעך לנו מול העיניים, ועדיין תגער בנו שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולא לך ושאתה יודע הכי טוב מה טוב לך. אני מפחדת שתתגעגע לאמא ולא תהיה מסוגל להגיד לה את זה. אני מפחדת שלא יהיה מי שיבשל לך, יצחיק אותך או ייעץ לך.

אמא, איכשהו לך אני פחות דואגת. כנראה בגלל שאני יודעת שאני אעבור לגור איתך ואכישהו אוכל "להשגיח" קצת יותר מקרוב. ואת תהיי עם הכלבים, אין סיכוי שתהיי בודדה. ובכלל בזמן האחרון התחלת קצת יותר למצוא את עצמך, והתפתחת רוחנית אחרי שנים שזה לא קרה. התחזקת, ואני גאה בך.

ואני מביטה בכם ונשבר לי הלב שהמשפחה המדהימה שלנו מתפרקת. שלא אוכל יותר לגור עם אחיי האהובים ולראות אותם כשאני בבית. ברור שנבקר אחד את השני, אבל אתם יודעים. זה לא אותו דבר.

איכשהו, ביני לבין עצמי כבר השלמתי עם מה שהולך לקרות, למרות שזה הדבר היחידי שעדיין מסוגל איכשהו לשבור את ליבי. אני מקווה שתחושת המחנק בגרון תעבור מתישהו, כי אני לא יכולה לבכות. לא כשאני אמורה להיות שמחה בשבילכם ולתמוך בכם.

אז אני אהיה חזקה ואני מקווה שהפרידה הזו תעשה לכם רק טוב, ושתבנו מחדש את חייכם בדרך בה תרצו.

העיקר שתהיו מאושרים. מגיע לכם, סוף סוף.

אוהבת כל כך

נמי