אז מה אפשר להגיד. האם אעז לכתוב קטע שלם שיוצא מתוך נעמה הישנה, נעמה שכמעט אף אחד מכם לא מכיר?

אני לא חושבת שאני טובה עם מילים. אני פשוט טובה בלבלבל (אוקיי, מילה מוזרה) - ולהדחיק. כן, להדחיק. אני מדחיקה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן שאם הדחקה היתה חומרית אני הייתי המפץ הגדול. אני מדחיקה כי אני פחדנית, חלשה, שבירה. אני יודעת שאם אתן לאמת הפנימית שלי לצאת החוצה אהיה במקום אחר לגמרי עכשיו - אעזוב כמעט כל דבר מהחיים הנוכחיים שלי, ואבנה לעצמי מחדש את החיים כמו שהייתי רוצה. כמו שאני באמת רוצה.

מגיל מאוד קטן אני משכנעת את עצמי שמה שאני רוצה בחיים זה תואר, פרנסה, תחביבים, כבוד, חברים. ככה חינכו אותי - לרצות את הדברים הרגילים, לשאוף להיות כמו כולם. רגילה כזו. אוי ואבוי אם אהיה שונה, מה יגידו אחרים?

מי שמכיר אותי כיום יודע שעל הזין שלי מה יגידו אחרים. ובכל זאת הנני, עושה תואר במסלול הכי יציב ומבטיח שיכולתי למצוא, חיה את החיים הרגילים, ולא מעזה לדרוש יותר. לא מעזה לחשוב שמגיע לי יותר. אבל אם אסתכל עמוק לתוך עצמי, לתוך ליבי שמתחת לכל החומות, ואבין מה אני באמת רוצה - ואראה שמגיע לי בדיוק את כל מה שארצה, ואדע גם איך להשיג את זה. אבל איפה אפשר למצוא את האומץ לעשות עם זה משהו?

ועם כל זאת, אני באמת לא רוצה המון. מה שאני רוצה כיום זה מה שרציתי מאז ומתמיד. אני רוצה את האחד, שיגיד לי שהוא יאהב ויהיה שם לנצח. שאוכל לתת לו להפוך להיות חלק ממני, חלק מנשמתי, בידיעה מוחלטת שאף אחד לא יטפל בנשמתי טוב ממנו. אני רוצה את זה שאוכל לחשוף את עצמי בפניו בצורה השבירה, החלשה והסמרטוטית ביותר והוא עדיין יראה בי את האור של חייו. אני רוצה את זה שישמע אותי מתעצבנת על שטות וישאל, מה קרה לי מעבר לזה? את זה שיסתכל אל תוך עיניי וידע, בלי צורך באפילו מילה אחת, כמה נחמה אני מוצאת בחום של ידו ובחיוך השטותי שמרוח על פניו.

אני רוצה להתעורר בבוקר והדבר הראשון שאעשה הוא לחפש בעיניי את מבטו. אני רוצה שהוא יקרא מכתב ממני וישאל אותי איך יתכן שיצור אנושי מצליח להוציא מעצמו כאלו מילים עמוקות וחודרות. אני רוצה להיות מסוגלת בכלל לכתוב לו מכתב, בלי טיפה אחת של ציניות ובדיחות גרועות, בידיעה רגועה שהוא יקרא אותו ויאהב אותי אפילו יותר כשיסיים.

אני רוצה שהסיוטים בלילה יפסקו. אני רוצה לישון שינה ארוכה, שקטה, חסרת חלומות. אני רוצה שהרעש האדיר הזה שרץ לי כל הזמן בתוך הראש יפסק! אני לא מצליחה לחשוב בבהירות. אני לא מסוגלת להתרכז לאורך זמן. קשה לי להירגע. אני עוצמת עיניים ולא משנה כמה שקט יהיה בסביבתי הקרובה, המוח שלי יעבוד ויפעל בקצב שלא מאפשר לי להירגע. ועל מה אני חושבת? אני בעצמי לא יודעת. המוני מחשבות טסות שם, חלקן מביאות זכרונות וחלקן דמיונות. ואז באות לבקר הדאגות, שמביאות איתן קצת חששות.

אני הולכת לישון ולא נרדמת. יותר מידי זמן. הפעם האחרונה שבאמת ישנתי טוב היתה כשישנתי במיטה המקורית שלי. וגם אז חלמתי המון, יותר מידי, על דברים שאני שנים מתאמצת להדחיק. מה לא הייתי נותנת בשביל שתהיה לי שליטה על החלומות שלי. הלוואי שיכולתי לזרוק מעצמי זכרונות ומחשבות ורצונות. ואני מתעוררת, עייפה יותר ממה שהייתי כשהלכתי לישון. השינה מתישה אותי, הקרב האינסופי נגד עצמי בלילות מתחיל להכניע אותי.

אז יופי לי, יהיה לי תואר. והחיים שלי יהיו "מסודרים". ואהיה כמו כולם, אפילו טיפה מעל. ויהיה לי כסף, ואוכל לגדל ילדים, וכלב, חלומה של כל בחורה............. די, אני רק רוצה את השקט.

הפעם האחרונה שנפשי היתה שקטה היתה לפני שנים. ואני יודעת שהשקט הזה לא יחזור. לא בקרוב.

הסיוט נמשך.

אני אחזור להמשיך להילחם בעצמי, אני לא יודעת מה יקרה אם וכאשר אכנע.

אני אלבש בחזרה את השריון והמגינים והקוצים.

אני אחבר את עצמי חזרה למנוף שיחזיר אותי אל העולם החיצוני ואל מעשיי, אלו שרחוקים שנות אור ממני.

אתם אומרים שאין לי מוח. הלוואי שלא היה לי מוח.

אתם אומרים שאני חזקה. נסו אתם להילחם בכזה דבר חזק.

זה כמו לשחק טניס נגד הקיר. לא משנה כמה תשתפר, הוא עדיין ינצח אותך.

זו היתה חשיפה אחרונה לגרעין שלי, זה שאורו עדיין מהבהב מבפנים בעקשנות מבעד לכל מעטה המסכות והשומנים.

בבקשה אל תסתכלו עליי מוזר פעם הבאה שתראו אותי

נתראה בפוסט המטומטם הבא