הלילה, לראשונה מזה שנה וחצי (!!) אני עומדת לחזור לישון במיטתי הישנה והאהובה שבבית הוריי.

אני ברצינות לא זוכרת את הפעם האחרונה שישנתי בה. ובאותה פעם בכלל לא ידעתי שזו עומדת להיות הפעם האחרונה. זה אולי נשמע דפוק, כי זה כולה מיטה, אבל ברצינות, אין לכם קצת רגשות כלפי המיטה שלכם?

אני לא מדברת על סתם מיטה זמנית במעונות או כאלה. אני מדברת על ה-מיטה, זו שגדלתם עליה, שהתבגרתם עליה, שגיליתם בה את מיניותכם לראשונה, שבכיתם בה בגלל אהבה, ששכבתם ערים בלילות והבטתם על התקרה ומֶמוֹרָיְיזְתֶם כל צורה וצורה שנקלטה בעיניכם.

זו המיטה שבה קראתם ספרים שלמים, צחקתם, בכיתם, דיברתם שעות בטלפון, למדתם למבחן, ואפילו - wait for it - ישנתם.

שכבתם בה סתם כדי להירגע עם מוזיקה, לפעמים התכרבלתם מתחת לפוך והרגשתם הכי מוגנים בעולם ולפעמים העפתם מעצמכם כל בגד אפשרי וכיוונתם את המאוורר על העוצמה הכי גבוהה, ועדיין המשכתם להזיע על המצעים. הרטבתם את הכרית (זיעה, דמעות, ריר, מה זה משנה), ייבשתם את הכרית, חיבקתם את הכרית, חלקכם גם נשך את הכרית, חלקכם שם אותה מתחת לאגן לפעמים... אממ הבנתם.

אני ממש מתגעגעת למיטה שלי. שם חלמתי, על עתיד שבו אחיה חיים מאושרים וחופשיים. שם פחדתי, לאבד את כל מה שכבר יש לי. שם קיוויתי, שלא אאכזב את עצמי. שם נשבעתי, לאהוב לנצח ולעולם לא לעזוב. שם גם נפרדתי, מזה שנשבעתי לאהוב.

הלילה, לראשונה מזה כל כך הרבה זמן, אשן שוב במיטה שלי. והלוואי, הלוואי שהלילה הזה לא יגמר.

זה כל כך עצוב להמשיך להנות ממה שאין.

המיטה שלי (לשעבר) מימין, המיטה החלופית הנוכחית משמאל.

מיטה יקרה, ת.נ.צ.ב.ה.