"מה את מסתירה?"

"על מה את מגוננת?"

"למה את מוקפת חומות? למה את לא נפתחת?"

בעצם את המשפט "למה את לא נפתחת" יצא לי לשמוע גם בהקשרים אחרים לצערי, אבל זה לא רלוונטי לפוסט הזה לכן אחסוך מכם תיאורים על סומסום היפתח (אלא אם כן זה סומסום שפוזר על בצק עלים מתקלף ומתפורר). ואגב, זה לא חומות. זה מצופים.

את השאלות הנ"ל שואלים אותי די הרבה בשנתיים האחרונות. בעצם, מאז שמצאתי חברים בטכניון, לא היה כמעט אחד שלא שאל אותי את זה. כמעט כולם קיבלו באופן גורף את התשובה הדיפולטית: "אין לי מה להסתיר/אני לא עמוקה כמו שחושבים/בבקשה אל תזרקו עלי אבן כדי לבדוק את זה".

בדרך כלל הם לא התעקשו (אבל כן ירקו עלי במקום לזרוק אבן, מסתבר שגם זה עובד). היו רק מעטים שכן הצליחו לראות בי פנימה, מעבר לזה. הם ראו שהציניות והבדיחות קרש הן לא רק למטרת שעשוע עצמי והתעללות אלא גם פחד מהסגרת רגשות או חולשה. לעולם לא להראות חולשה.

אז אני לא מראה חולשה. ואנשים שכן מראים חולשה (לעיתים קרובות מידי) מרתיעים אותי בסופו של דבר. אולי זה בגלל שאני מפחדת שארגיש בנוח מידי להיפתח ולהתפרק בפניהם, ואולי סתם כי זה מזכיר לי את עצמי בתקופות חשוכות יותר של חיי. זה מגיע למצב שגם כשאני לבד ולכאורה זה בסדר גמור להתפרק ולבכות - אני לא מעזה לעשות זאת ואף עוצרת את עצמי אם אני חשה צורך, מחשש שייצא החוצה יותר מידי; יותר ממה שהתכוונתי שייצא.

בסך הכל אני די מאושרת. אני צוחקת הרבה, משום מה בעיקר בימים שאחרים סובלים. אני ישנה הרבה, משום מה בעיקר בימים שבהם צריך ללמוד הכי הרבה. אני יודעת איך לגרום לעצמי שלווה עילאית - בין אם זה בעזרת מוזיקה רגועה, התכרבלות עם הכלבים, מסאז' טוב, הרגע שאחרי אורגזמה טובה או פלוץ טוב. סתם, בנות לא מפליצות. הן מתאפקות עד שהן מתפוצצות.

אני מאוד רוצה להיות מסוגלת להראות חולשה (כמו כולם), כמו שאני מאוד רוצה שאנשים יקבלו את העובדה שגם בנות מפליצות (כמו כולם). אבל זה בעיקר עניין של חינוך+פחדנות+הרגל+היד, ואני ידועה כאחת שדי דובקת בשגרה. גם השגרה דובקת בי, יחד עם כמה גלידות, שוקולדים, ואיזו עוגת גבינה אחת מ2005.

איזה פוסט מיותר של אמצע הלילה.

בוקר טוב לכולם.

חזל"ש.